מנסבך זאב ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה מטה בנימין ואח'

פסק-דין

ב"כ המשיבה 1 ציין בפני בית המשפט כי בשנת 1996 ניתן לעותרים היתר בניה, אך תוקפו היה מוגבל לשנה אחת, ובינתיים פג תוקפו. הוא הוסיף כי אם העותרים מבקשים לחדש את ההיתר או לקבל היתר חדש, ויגישו בקשה בהתאם למשיבה 1, המשיבה 1 תחליט בבקשה במהירות הראויה.

אשר לאישור של המשיבה 2, הנדרש לכאורה לפי סעיף 154 לתקנון המשיבה 2, הודיע ב"כ המשיבה 2 שהאישור יינתן אם יתקיימו שני תנאים: ראשית, שהעותרים ישלמו את דמי הפיתוח אותם שילמו בעלי הבתים האחרים באותו מתחם בו מצוי בית העותרים, שנית, שהבניה נעשית לפי תכנית בניה מאושרת על ידי המשיבה 1.

ב"כ העותרים הודיע שהוא מוכן לשלם את דמי הפיתוח ששילמו בעלי הבתים האחרים באותו מתחם, אם אמנם הם שילמו דמי פיתוח.

לגוף העניין, נראה לנו כי הסכסוך האמיתי שביסוד עתירה זאת הוא בין העותרים לבין המשיבה 2. כפי שעולה מן התיק, סכסוך זה תלוי ועומד מזה זמן בפני בית משפט השלום בירושלים. בית משפט השלום הוציא, ביום 2.3.98, צו מניעה נגד העותרים. נראה לנו כי ראוי הדבר שבעלי הדין יפעלו בהתאם להחלטה של בית משפט השלום, מאותו יום, שנועדה להביא את הסכסוך לידי גמר, באופן שיאפשר לעותרים להשלים את בניית ביתם. אם לא יעלה הדבר בידיהם, מן הראוי יהיה שהם ישובו לבית משפט השלום, שהעניין תלוי ועומד בפניו, כדי שיכריע בסכסוך לגוף העניין.

מכל מקום אין זה ראוי, במצב זה, שבית משפט זה יזקק לעתירה ויכריע בה לגוף העניין.

לפיכך העתירה נדחית.

ניתן היום, כ"ד בתשרי התש"ס (4.10.99).