מקארי אוליוור נ' שר הפנים ואח'

פסק-דין

העותר מציג עצמו כתושב בית חנינא בירושלים. בשנת 1989 נסע העותר לארצות-הברית במטרה ללמוד שם - כך אומר הוא בעתירתו - וביום 10.2.97 חזר ארצה.

ביום 23.3.97 שלח משרד הפנים לעותר מכתב המודיע לו כי רשיונו לישיבת קבע בארץ לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב1952-, פקע תוקפו, וזאת "לאור העובדה שקבלת רשיון לישיבת קבע במדינת ארצות-הברית". בהמשך לאותו מכתב נדרש העותר להחזיר את תעודת הזהות ברשותו ולצאת אל מחוץ לישראל.

טענתו העיקרית של העותר בעתירתו היא זו, שזכות התושבות שלו נשללה בלא שניתנה לו זכות טיעון, וכי מטעם זה נפל פגם במעשי המשיבים.

ביקשנו את תגובת המשיבים, וממנה נמצאנו למדים כי לא היה בכוונתם לשלול מן העותר את זכות הטיעון. המשיבים קובעים בתגובתם כי זכות הטיעון של העותר נשמרה לו ונשמרת לו, וכי מוזמן הוא להמציא למשרד הפנים, תוך 45 ימים מיום התגובה (התגובה הוגשה לבית המשפט ביום 6.6.97) כל ראיה הבאה לבסס את זכותו להמשיך ולשהות בארץ, או ראיה הבאה לסתור את הנתונים שבידי משרד הפנים ולפיהם קיבל העותר רישיון לישיבת קבע בארצות-הברית.

משרד הפנים מגדיל וקובע, כי אם ידחה את טיעוני העותר, תינתן לו שהות של 30 ימים לפחות כדי שיוכל לפנות פעם נוספת לבית המשפט, אם יבקש לעשות כן, קודם שיינקטו צעדים להוצאתו מישראל.

בנסיבות אלו בא העותר אל שלו, ואנו מחליטים לדחות את העתירה בלא שנידרש להזמין את הצדדים לטיעון על-פה לפנינו.

ניתן היום, ה' בסיון התשנ"ז (10.6.97).