יאסר דעאידה נ' מדינת ישראל

פסק-דין

השופט י' דנציגר:

לפנינו עתירה שהסעד המבוקש בה הוא להורות למשיבה לא לגרש את העותר, עם שחרורו מהכלא, לשטחי הרשות הפלשתינית. למעשה, כפי שיובהר להלן, הסעד המבוקש נסמך אך ורק על בקשתו של העותר לאיחוד משפחות עם אשתו.

1.העולה מהעתירה ומהמסמכים (שצורפו בהתאם להחלטתי מיום 26.5.2009) כי העותר נולד בשנת 1973 בטול כרם וכיום נמצא במאסר בגין עבירת שוד שביצע. על פי הנטען בעתירה, העותר צפוי להשתחרר מהמאסר ביום 16.11.2009. עוד עולה מהעתירה כי העותר נשוי לאזרחית ישראלית תושבת רמלה ולשניים ילד משותף.

2.העותר טען כי הוא פנה לקבלת "סעד חלופי" ממשרד הפנים, אך לדבריו "נתקל באטימות ביורוקרטית ומדיניות נוקשה ואטומה העלולה לגרום לגירושו". כאמור, בהחלטתי מיום 26.5.2009 הוריתי לעותר לצרף את פניותיו למשרד הפנים ואת התשובה שקיבל. ביום 21.6.2009 הוגשו המסמכים הבאים: "קורות חיים לבקשות לאחמ"ש / לאשרת כניסה" וכן "בקשה לקבלת מעמד בישראל לבן / בת זוג זר/ה הנשוי/אה לישראלי/ת". לא צורפה תשובת משרד הפנים, ככל שזו התקבלה, ויתרה מכך, על ה"בקשה לקבלת מעמד" מצויין התאריך 26.5.2009, שהוא תאריך מתן החלטתי.

3.מבלי שנכריע בשאלה העובדתית האם אכן הגיש העותר - עובר להגשת העתירה - את הבקשה לקבלת מעמד והאם קיבל תשובה ממשרד הפנים, דינה של העתירה להידחות על הסף מהטעם שהערכאה המוסמכת לדון בעתירה מעין זו היא בית המשפט לעניינים מנהליים.

4.כפי שעולה בבירור מן העתירה והמסמכים שצורפו לה, בקשתו של העותר נסמכת על רצונו לאיחוד משפחות עם אשתו. מבלי להיכנס לשאלה האם עומד העותר בתנאים הקבועים, כיום מוסדר עניין זה במסגרת חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 (להלן: הוראת השעה). על פי הפרט השנים עשר בתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000, הסמכות לדון בעתירות על החלטה של רשות לפי הוראת השעה (למעט הסעיפים המנויים שם) נתונה כיום לבית המשפט לעניינים מנהליים. מטעם זה, ממילא אין מקום שבית משפט זה ידון בעתירה דנן.

5.כאמור, העתירה נדחית על הסף.

ניתן היום, א' בתמוז תשס"ט (23.6.09).