יוסף בן -צבי [זיידנר] נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פורמאלי ואח'

פסק-דין

השופטת מ' נאור:

העתירה שלפנינו מופנית כנגד פסק-דינו של בית-הדין הארצי לעבודה (עא"ח 55/05), בגדרו נדחה ערעור העותר על החלטת רשמת בית-הדין הארצי, אשר קבעה כי הערעור שהגיש העותר לבית-הדין הארצי, על החלטת בית-הדין האזורי בבקשה לצירוף צד שהוגשה על-ידו, טעון קבלת רשות.

העותר הגיש לבית-הדין האזורי בירושלים תביעה כנגד המשיב 2 (להלן: המוסד לביטוח לאומי), בה ביקש להכיר בתופעות הטינטון והסחרחורות שבהן לקה כ"פגיעה בעבודה". לאחר הגשת התביעה, ביקש העותר לצרף כמשיבה נוספת לתביעה את מעבידתו בתקופה הרלבנטית (מנועי בית שמש בע"מ). בהחלטתו מיום 29.4.2004 דחה בית-הדין האזורי את בקשת העותר, לאחר שקבע כי לא מתקיימים התנאים הדרושים לצירוף בעל דין. העותר הגיש (ביום 30.5.2004) לבית-הדין הארצי לעבודה ערעור על החלטה זו. רשמת בית-הדין הארצי, שלפניה הובא הערעור, העלתה בהחלטתה (מיום 29.6.2004) את השאלה, אם הערעור שהגיש העותר הינו ערעור בזכות או שמא טעון הוא קבלת רשות. לאחר שהגישו הצדדים את טיעוניהם בכתב ביחס לשאלה זו, קבעה הרשמת (בהחלטתה מיום 28.12.2004) כי הערעור על החלטת בית-הדין האזורי טעון קבלת רשות. זאת מן הטעם, ש"החלטת בית הדין קמא לא קבעה דבר במישור היחסים שבין המערער לבין מעבידתו, ולכן אין היא בגדר סיום העניין בין שניהם". הערעור שהגיש העותר לבית-הדין הארצי לעבודה על החלטה זו נדחה, לאחר שבית-הדין קבע, שאומנם "בתי המשפט לערכאותיהם השונות נהגו תמיד, הלכה למעשה, לראות בערעור על החלטה בדבר אי צירוף בעל דין ערעור הטעון רשות". כנגד פסק-דין זה מופנית העתירה שלפנינו.

דין העתירה להידחות על הסף. אף אם נניח כטענת העותר, כי נפלה טעות משפטית בפסק-דינו של בית-הדין הארצי, אין בכך כדי להצדיק בנסיבות המקרה את התערבותנו (להתייחסות בית-הדין לעבודה לשאלת דרך הערעור הנכונה על החלטה בבקשה לצירופו של בעל-דין להליך ראו: דב"ע נג/0-49 הרמן נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ"ה 468; דב"ע ל/0-22 המוסד לביטוח לאומי נ' כלאפו, פד"ע ב 29. ומנגד, דב"ע 9-70/98 אחדיטקס בע"מ נ' כהן, תק-אר 98(3) 125. כן השוו: ע"א 387/82 קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' ויקטור אסידו, פ"ד מ(4) 213). כידוע, בית-משפט זה איננו יושב כערכאת ערעור על פסיקותיו של בית-הדין הארצי לעבודה, והתערבותו בהכרעותיו מוגבלת לאותם מקרים חריגים, שבהם נפלה טעות משפטית מהותית ששיקולי צדק מחייבים את תיקונה (ראו: בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673; בג"ץ 840/03 ארגון הכבאים המקצועיים בישראל - ועד כבאים נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נז(6) 810). לא שוכנענו כי המקרה שלפנינו נופל בגדרם של מקרים חריגים אלה. יצוין, כי מן המסמכים שצורפו לעתירה עולה, כי המוסד לביטוח לאומי הודיע לבית-הדין הארצי על הסכמתו לכך שבית-הדין יראה בערעור שהגיש העותר (ביום 30.5.2004) בקשת רשות ערעור. כן הסכים המוסד להארכת המועד להגשת בקשת רשות ערעור זו. העותר לא ציין בעתירתו אם התקבלה החלטה בבקשת רשות הערעור, וככל שהתקבלה - מה תוצאתה. מכל מקום, הדיון בעניינו של העותר בבית-הדין הארצי טרם הסתיים, ככל שהדברים עולים מן העתירה. לאור זאת, ובהתחשב בכלל נסיבות העניין, לא מצאנו כי מקרהו של העותר מקים עילה להתערבותו של בית-משפט זה.

אשר על כן, אנו דוחים את העתירה.

ניתן היום, כ"ו סיון, תשס"ה (3.7.2005).