רב"ט אביב עטיה נ' בית הדין הצבאי לערעורים

פסק-דין

השופט א' א' לוי:

1.העותר עומד לדין בפני בית דין צבאי מהוזי, באשמת ביצועה של עבירת חבלה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 בשילוב עם סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. נטען, כי הוא תקף חייל אחר כאשר הטיח בראשו אבן, וגרם לו חתך בקרקפתו ושבר בגולגולתו. עם הגשתו של כתב האישום עתרה התביעה הצבאית למעצרו של העותר עד תום ההליכים, ומשבית הדין הצבאי המחוזי נעתר לבקשה, הוגש ערעור לבית הדין הצבאי לערעורים, אולם הוא נדחה.

2.באי כוחו המלומדים של העותר סבורים כי עניינו של שולחם מעלה סוגיה חשובה – הצורך לאפשר לחייל העומד לדין בפני בית דין צבאי, והוחלט להורות על מעצרו עד תום ההליכים, להביא את השגותיו כנגד החלטתו של בית הדין הצבאי לערעורים בסוגית המעצר, גם בפני בית המשפט הגבוה לצדק. נטען, כי על פי השקפתן של ערכאות השיפוט הצבאיות, מקום שמדובר בעבירות אלימות חמורות אין מקום לשקול חלופת מעצר, לדוגמה "מעצר פתוח" מכוח סעיף 244 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955, ובגישה זו כרוכה פגיעה בזכות יסוד של החייל לחירות.

3.לא ראינו מקום להידרש לשאלה הכללית אם מקום בו מאותרת פגיעה בזכות יסוד של חייל בגדרם של הליכי מעצר, נכון לאפשר פנייה בדרך של עתירה לבית משפט זה. אנו נוהגים כך מן הטעם הפשוט שלא איתרנו פגיעה בזכות יסוד כלשהי של העותר, גם בתחום עליו הוא מלין – בחינת האפשרות להמיר את מעצרו בחלופה אחרת.

תחילה נדרש בית הדין הצבאי לערעורים לשאלת הסכנה הנשקפת מהעותר (" הדעת נותנת כי מי שיוזם מעשה אלים ומסוכן, כתגובה לאירוע שכבר הסתיים ובחלוף זמן, כמעשה של "חיסול חשבונות" עלול לשוב לנהוג באלימות, כלפי קורבנו וגם כלפי אחרים, אם התנהגותם לא תשא חן בעיניו... משכך, העילה של החשש כי המערער יסכן את בטחון הציבור או בטחונו של אדם, מתקיימת בעוצמה רבה", ראו עמ' 6 להחלטה, ההדגשה הוספה). עם זאת, ראה בית הדין את עצמו מחויב לבחון גם את השאלה הנוספת - אם תרופתו של העותר במעצר בלבד, ועל כך השיב בסעיף 18 של החלטתו:

"... תקיפה כה קשה של חייל בידי חברו, בתוככי יחידה צבאית, על רקע סכסוך הקשור בשהותם המשותפת ביחידה, פוגעת פגיעה חמורה במשמעת הצבאית ובסדר הטוב בצבא והיא מקימה גם את העילה הייחודית. אופן התקיפה, נסיבותיה ותוצאותיה, אינם סובלים, גם בגדרי עילה זו, הסתפקות בחלופת מעצר" (ההדגשה הוספה).

עינינו הרואות, בית הדין הצבאי לערעורים היה ער לצורך לבדוק את עשיית השימוש בחלופת מעצר, אולם הגיע למסקנה כי בנסיבותיו של המקרה הנוכחי אין בחלופה המוצעת כדי להוות מענה הולם לסכנה הנשקפת מהעותר, ובכך איננו סבורים כי שגה. נוכח האמור, דינה של העתירה להדחות, וכך אנו עושים.

ניתן היום, ג' באדר התש"ע (17.02.2010).