ישראל בן עמי נ' בית-הדין הרבני הגדול בירושלים ואח'

פסק-דין

השופטת ד' דורנר:

העותר, המסרב לקיים פסק-דין של בית-דין רבני שחייב אותו במתן גט לאישתו, נאסר למשך חמש שנים על-ידי בית-הדין הרבני הגדול. וכך נכתב, בין השאר, בפסק-דינו:

בפנינו מקרה קשה ביותר של סירוב הבעל לגרש את אשתו. התקיימו עשרות רבות של דיונים בכל הערכאות הקיימות בבאר שבע, באשקלון ובביה"ד הגדול, ובבתי משפט האזרחיים מהשלום ועד לבג"צ במשך כעשר שנים...

זאת ועוד, היות הבעל נוהג בבית דיננו זילות מוחלטת ומצפצף כפשוטו על כל פסקי הדין וגם היום הופיע בפנינו בליווי שוטר, והבעל הודיע כי הוא לא ידבר שום דבר...

על כן אין מנוס, אלא לקבל ערעור האשה, ולהפעיל את סעיף 3 לחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין) התשנ"ה1995-, וזאת לאחר שהסברנו לו את משמעות הדברים בכמה דיונים קודמים ובדיון זה, וניסינו בכל דרך אפשרית להביאו לציית.

העתירה שבפנינו מופנית כנגד צו המאסר. עיקר טענת העותר היא כי הצו אינו תקף, כיוון שהוצא על-פי בקשת אשתו שנשמעה לראשונה בהליך הערעור מבלי שקדם לו הליך בבית-הדין הרבני האיזורי.

לא מצאנו בטענה זו עילה להתערב בפסק-דינו של בית-הדין הרבני הגדול. כידוע, הכלל בדבר מעשה בית-דין אינו חל בבתי-דין רבניים והעותר חופשי לפנות בעניינו לבית-הדין הרבני.

לגוף העניין, מפתח הכלא נמצא בידי העותר, וברי כי עם מתן הגט הוא ישוחרר ממאסרו. בנסיבות אלה, אף שיקול הדעת הנתון לבית-המשפט הגבוה לצדק להימנע ממתן סעד, גם כאשר הפעולה הנתקפת לוקה בפגם, מצדיק דחיית העתירה.

העתירה נדחית איפוא.

ניתן היום, כ"ט בכסלו תש"ס (8.12.99).