רבא סהאם מולר נ' משרד הפנים

פסק-דין

השופט ד' חשין:

1.בעתירה זו, שהוגשה ביום 13.7.06, ביקשה העותרת להורות למשיב לנמק מדוע לא יעניק לה אזרחות ישראלית. כן ביקשה, כסעד ביניים, להורות כי לא תגורש מן הארץ עד למתן החלטה בעתירה, וכי המשיב יוציא עבורה תעודת מעבר חדשה, או יאריך את תוקף תעודת המעבר שלה.

ביום 20.7.06 הודיע המשיב, כי בהיות העותרת תושבת ישראל, אין בכוונתו להרחיקה. כן הודיע, כי אין מניעה עקרונית להנפקת תעודת מעבר עבור העותרת. זאת, בניגוד לעמדתו הקודמת, כפי שבאה לידי ביטוי במכתב ששלח לעותרת בטרם הגשת העתירה. בהודעתו הסביר המשיב, כי עמדתו הקודמת הייתה, ככל הנראה, תוצאה של טעות.

ביום 28.11.06 (לאחר הארכות מועד שניתנו למשיב להגיש תגובתו לעתירה) הודיע המשיב לבית המשפט כי "לאחר בחינת עניינה של העותרת על-ידי משרד הפנים ופרקליטות המדינה, החליט המשיב להציע לעותרת ... כי ... תזומן ללשכת מינהל האוכלוסין לקבל אזרחות ישראלית מכוח התאזרחות ... על אף שאינה עומדת בכל תנאי ההתאזרחות ... וזאת בנסיבות העניין המיוחדות".

העותרת הודיעה כי הצעה זו של המשיב מקובלת עליה. בנסיבות אלו, מוצא אני אפוא להורות על מחיקת העתירה.

2.נותרה עתה שאלת ההוצאות. העותרת מבקשת לחייב את המשיב בהוצאותיה. לטענתה, ביקשה אזרחות מהמשיב עוד בחודש ספטמבר 2005. כן מפנה היא לכך שביקשה מהמשיב, ביום 17.5.06, אזרחות והארכת תוקפה של תעודת המעבר שלה, אך נענתה (ביום 24.5.06), כי אינה זכאית לקבל "מסמך נסיעה ישראלי". לטענת העותרת, מרוח תשובה זו של המשיב עלה, כי תושבותה פגה, ותשובה זו היא שהביאה להגשת העתירה. העותרת טוענת, כי המשיב הסכים להעניק לה את הסעדים שביקשה – אזרחות, תעודת מעבר ותעודת זהות – רק בעקבות העתירה, ואף "רק אחרי שפג הזמן להגיש כתב תשובה".

המשיב, לעומתה, סבור כי דין העתירה להימחק ללא צו להוצאות. לטענתו, אמנם שגה כאשר סירב לבקשתה לתעודת מעבר, אך היה זה רק בנוגע לעניין זה, בעוד זכאותה של העותרת לאזרחות כלל לא נדונה בתשובתו אליה מיום 24.5.06. כן הוא טוען, כי שאלת זכאותה של העותרת לאזרחות – מכוח שבות, כפי שביקשה בעתירה – הינה שאלה מורכבת, וכי הצעתו להעניק לה אזרחות מכוח התאזרחות הייתה פתרון "יצירתי", שחסך זמן יקר, הן מהעותרת, הן מהמשיב והן מבית המשפט. המשיב מוסיף, כי העותרת לא מיצתה הליכים בטרם הגישה את עתירתה, שכן לאחר שמסר לה את תשובתו (ביום 24.5.06, כאמור), שלחה לו העותרת מכתב נוסף, ביום 19.6.06, ובו ראיות נוספות לחיזוק עמדתה, וכבר ביום 13.7.06 הגישה את עתירתה.

3.באתי למסקנה כי יש לחייב את המשיב בהוצאותיה של העותרת.

אין לקבל את טענת המשיב, כאילו במכתבו מיום 24.5.06 דחה אך ורק את בקשת העותרת לתעודת מעבר, ולא התייחס לבקשתה לאזרחות. עמדת המשיב במכתב הייתה כי לעותרת ניתנה בזמנו תעודת מעבר אך ורק כמקרה חריג, ובהיותה בעלת מעמד בגרמניה, אין היא זכאית "לקבל מסמך נסיעה ישראלי". מתשובה זו, שלא התייחסה באופן ספציפי לאזרחות הישראלית שביקשה העותרת, עולה כי קל וחומר שעמדת המשיב הייתה כי אינה זכאית לאזרחות כזו. את תעודת המעבר קיבלה העותרת, כזכור, רק בעקבות הגשת העתירה, הגם שלאחר ימים ספורים בלבד. גם הצעת המשיב להעניק לעותרת אזרחות הייתה תוצאה של הגשת העתירה.

עם זאת, אין להתעלם מכך שהעותרת לא המתינה (אלא פחות מחודש) לתשובה נוספת מאת המשיב, לאחר ששבה וביקשה ממנו אזרחות ישראלית. בנוסף, מוצא אני רלוונטיות לשאלת ההוצאות גם בכך שהפתרון אותו הציע המשיב לעותרת, ושאותו קיבלה, אינו זהה בדיוק לסעד שביקשה העותרת בעתירה, שהרי האזרחות שתוענק לה תהיה מכוח התאזרחות ולא מכוח שבות. נוכח נסיבות אלו, ראיתי לפסוק הוצאות שלא על הצד הגבוה.

4.סיכומו של דבר, העתירה נמחקת בזה. המשיב ישא בהוצאות העותרת בסך כולל של 5,000 ש"ח, כולל מס ערך מוסף כחוק.

ניתן היום, כ"ז בכסלו תשס"ז (18.12.2006).