מוחסן אבו סאלח נ' שר הפנים ואח'

פסק-דין

בעקבות החלטתנו מיום 6.10.99 הזמין שר הפנים את העותר לשימוע בפניו. בעקבות השימוע, ומן הטעמים שפירט בהחלטתו מיום 4.1.2000, קבע השר כי אינו רואה מקום לשנות את החלטתו מיום 1.8.99, לפיה יחדל העותר מכהונתו.

בא-כוח העותר חזר וטען לפנינו, כי השימוע שנערך לעותר בדיעבד לא תיקן את המעוות שנגרם לעותר בהרחקתו מתפקידו. לדידו, המעוות לא יוכל לתקון, אלא בחיובו של השר להחזיר את העותר לכהונתו, למצער לפרק זמן של שלושה חודשים, שבסיומם - ועל-פי התחייבות שייטול על עצמו מראש - יתפטר העותר מן הכהונה. לחלופין טען, כי גם אם יחליט בית המשפט לדחות את העתירה, יש מקום לחייב את המדינה לשלם לעותר הוצאות.

אנו סבורים כי עריכת השימוע תיקנה את המעוות שנגרם לעותר, שהורחק ממשרתו בדרך לא דרך. על כל פנים, בנימוקיו של שר הפנים לקיים בעינה את החלטתו, בדבר סיום כהונתו של העותר, איננו רואים יסוד להתערב. הפגם, לטעמנו, נפל לא בעצם ההחלטה להביא את כהונתו של העותר לסיומה, אלא בדרך שבה הוצאה ההחלטה מן הכוח אל הפועל. נמצא שהעתירה לגופה דינה להידחות. עם זאת הננו מוצאים טעם בבקשתו החלופית של העותר לפסיקת הוצאות. הלוא בהחלטתנו להורות על קיום שימוע כבר גילינו את דעתנו שלהגשת העתירה היתה עילה מוצדקת.

אנו מבטלים את הצו על תנאי ודוחים את העתירה. המדינה תישא בהוצאות העותר בסך 7500 ש"ח. אין צו להוצאות ביחס ליתר המשיבים.

ניתן היום, כט' באדר ב' תש"ס (5.4.2000).