שמעון ביטון נ' השופט דוד מינץ ואח'

פסק-דין

השופטת ד' דורנר:

העותר הגיש לבית-משפט השלום בירושלים קובלנה פלילית לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה1965-, כנגד אדם, אשר על-פי הנטען בקובלנה פגע בעותר על-ידי פרסום לשון-הרע במסגרת ארבע כתבות שהופיעו במקומון בעיר בית-שמש.

במהלך דיון בקובלנה שנערך בתאריך 19.12.00 החליט בית-משפט השלום, ראשית, שלא לאפשר לעותר להגיש - כראיה שנועדה לסתור את ראיות ההגנה - אישורים המעידים על העברות כספים, שלטענת העותר מחזקים את טיעוניו; שנית, שלא לאפשר לעותר - שהגיש בקשה לזימון עדים אך חמישה ימים לפני הישיבה שבמסגרתה ביקש להעידם - לדחות את מועד הדיון על-מנת לאפשר לו לזמן את העדים מחדש, וזאת לאחר שבית-משפט השלום התיר לעדים שלא להופיע לדיון; ו שלישית, לאפשר לצדדים לטעון בהקשר להוצאות-המשפט במסגרת שלב הסיכומים, חרף התנגדות העותר, שסבר כי יש לדחות את מועד השמעת הטיעונים עד לאחר שתינתן הכרעת-הדין.

מכאן העתירה שבפנינו כנגד המשיב, השופט שבפניו נדונה הקובלנה שהגיש העותר. העותר נמנע מלצרף כמשיב לעתירתו את הנאשם בקובלנה.

בגדר העתירה נטען, כי החלטות המשיב מוטעות ואינן סבירות, ועל-כן יש לבטלן. עוד טען העותר, כי העתירה הוגשה מן הטעם שאין אפשרות על-פי החוק להגיש ערעור על החלטות ביניים בהליך פלילי.

דין העתירה להידחות על-הסף.

הכלל הוא, שבית-משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות-ביניים בהליך פלילי, כדוגמת ההחלטות שאותן תוקף העותר בפנינו. על-פי סדרי הדין הפלילי, משיכריע בית-משפט השלום בקובלנת העותר, תהא פתוחה בפני העותר הדרך - כסעד חלופי לזה המתבקש במסגרת העתירה שבפנינו - להגיש ערעור לבית-המשפט המחוזי כנגד פסק-דינו של בית-משפט השלום, ובכלל זה כנגד החלטות-הביניים שניתנו במהלך הדיון.

בנסיבות אלו, העתירה למתן צו על-תנאי נדחית.

ניתן היום, ד' בשבט תשס"א (28.1.01).