מקור הנפקות וזכויות בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח'

פסק-דין

העותרת מלינה על החלטת היועץ המשפטי לממשלה, שלא לפתוח בחקירה פלילית נגד שר הפנים (המשיב 3) על כך שביום 12.5.96, בעת שכיהן כממונה על מחוז ירושלים וכיושב ראש הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, ירושלים, הביא המשיב 3 לאישורה של הוועדה המחוזית תכנית בניין עיר, המתייחסת לקרקע שלעותרת יש (או היתה) זכות בה, וזאת חרף צו ביניים שניתן על-ידי בית המשפט המחוזי, ביום 19.3.96, בהליך בין העותרת לבין הוועדה המחוזית, ושעל-פיו נאסר על הוועדה המחוזית לאשר את התכנית.

מן העתירה עולה כי מעיקרא אושרה התכנית עוד ביום 19.3.96, אלא שביום 25.3.96 הוסכם כי הוועדה המחוזית תשוב ותשמע התנגדויות לתכנית. לאחר ששמעה את ההתנגדויות חזרה הוועדה, ביום 12.5.96, ואישרה את התכנית. העותרת הסבירה כי לנוכח הצהרת היועץ המשפטי, שהחלטת הוועדה המחוזית מיום 19.3.96 נתקבלה בטרם הומצא לה צו הביניים שניתן על-ידי בית המשפט המחוזי באותו היום, גמרה בדעתה למקד את עתירתה במה שתואר על ידה כהפרתו השניה של הצו, היינו החלטת הוועדה המחוזית מיום 12.5.96 לחזור ולאשר את התכנית אחרי שמיעת ודחיית ההתנגדויות.

העתירה דינה להידחות. מתגובת באת-כוח המדינה נתבררה לנו עובדה נוספת שהעותרת חדלה מלגלותה. העובדה היא שבהחלטתו מיום 1.4.96 קבע בית המשפט המחוזי כי משאושרה התכנית על-ידי הוועדה המחוזית אין עוד טעם לצו הביניים, שניתן ביום 19.3.96, ולפיכך הסתפק בהחלטה המעכבת את העברת התכנית לאישורו של שר הפנים. מנהל העותרת טען כי אמירת בית המשפט כי "אין עוד טעם לצו הביניים" לא נגרע תוקפו של הצו והבאת התכנית על-ידי המשיב לאישור הוועדה המחוזית ביום 12.5.96 היוותה הפרה של הצו. בטענה זו אין, לדעתנו, כל ממש; ומכאן שהעתירה אינה מעמידה יסוד להוצאת הצו המבוקש.

זמן-מה לאחר הגשת העתירה יזמה העותרת חקירה פרטית בדבר קורות הישיבה בה החליטה הוועדה המחוזית לראשונה לאשר את התכנית. על יסוד מימצאי החקירה ביקשה העותרת מן היועץ המשפטי לממשלה לחזור ולבדוק את הנחתו המקורית כי החלטת הוועדה המחוזית לאשר את התכנית לראשונה אכן ניתנה ביום 19.3.96 כפי שנאמר בה. בראשית 1998, משלא קיבלה תגובה לפנייה זו, הגישה בקשה להגשת תצהיר נוסף, שנועד לשכנענו כי מימצאי החוקר הפרטי מצדיקים לפתוח בחקירה נגד המשיב גם בגין חשד להפרת הצו מיום 19.3.96, בו ביום או באחד הימים הסמוכים, ומכל מקום לאחר שכבר ידע על קיומו.

לכאורה בבקשה להבאת ראיות נוספות לא סגי, בהעדר עתירה גם לעניינה של מה שכינתה העותרת עתה בשם "ההפרה הראשונה". עם זאת ביקשנו מבאת כוח המשיבים להתייחס לחשדות שלטענת העותרת מעוררים מימצאי החקירה הפרטית. תשובתה הניחה את דעתנו כי מימצאי החקירה הפרטית נבדקו בפרקליטות המדינה והבדיקה לא גילתה יסוד לחשד כי ישיבת הוועדה המחוזית בה הוחלט לאשר את התכנית, לא קוימה ביום 19.3.96, כעולה מן הפרוטוקול שלה וכפי שהניח בשעתו היועץ המשפטי לממשלה. יתר על כן: עורכת הדין קורינלדי, אשר ייצגה את המדינה לפני בית המשפט המחוזי, הצהירה בפנינו, כי ביום 20.3.96 שמעה מפי המשיב 3 כי הוועדה המחוזית החליטה, בישיבתה שקוימה יום קודם לכן, לאשר את התכנית. בעקבות זאת המציא לה את ההחלטה הגם שאינה יכולה לזכור אם ראתה את ההחלטה בו ביום או באחד הימים הסמוכים.

על רקע האמור שקלנו את בקשת העותרת להגשת התצהיר הנוסף ומימצאי החקירה הפרטית. בהעדר עתירה לעניין זה, לנוכח מימצאי פרקליטת המדינה על יסוד בדיקת החומר לגופו, ולנוכח הצהרת עורכת הדין קורינלדי בפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי באמור בתצהיר הנוסף ובחומר הנילווה אין כדי להצדיק היענות לבקשה.

אשר על כן הננו מחליטים לדחות את העתירה. העותרת תשלם למדינה הוצאות בסך 20,000 ש"ח.

ניתן היום, ה' בניסן תשנ"ח (1.4.98).