רם ברלאי נ' שופטת בית-משפט השלום בתל-אביב ואח'

פסק-דין

השופט א' מצא:

העותר עומד לדין לפני בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו. כתב האישום מייחס לו עבירות שונות, שלפי הנטען בוצעו על-ידיו בעת ששימש כקצין הביטחון של בית החולים איכילוב בתל-אביב.

במסגרת ההכנות למשפט סבר העותר כי דרושים לו מסמכים העשויים לסייע להגנתו. מסמכים אלה אינם מצויים בידי התביעה כחלק מחומר החקירה. על כן, הגיש העותר לבית-משפט השלום בקשה למתן צו להמצאת מסמכים ומוצגים לפי סעיף 108 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-. בבקשתו נמנע העותר מלפרט מהו החומר המבוקש ומי מחזיק בו, וזאת מחשש שפירוט כזה יחשוף בפני התביעה את קו הגנתו. העותר הוסיף וביקש מבית המשפט לשמוע את בקשתו במעמד צד אחד, ולהורות כי החומר המבוקש יועבר לידי ההגנה בלבד.

בית המשפט (כבוד השופטת ז' הדסי-הרמן) דחה את בקשת העותר. בהחלטתו נקבע כי היענות לבקשה תערב את בית המשפט יתר על המידה בפרשת ההגנה. כן צוין, כי היענות לבקשה משמעה שלילת זכותם של התביעה ושל מי שמחזיק במסמכים להתנגד לחשיפתם עובר להחלטה בעניין. בכך יש כדי לפגוע, בין היתר, בזכותו של מחזיק המסמכים לפרטיות. זאת ועוד, בית המשפט הביע חשש כי העותר "יוצא למסע דיג במים עמוקים כאשר קו ההגנה, לכאורה, אינו ידוע ואינו מוגדר מראש". בנסיבות אלה סבר בית המשפט, כי בהיענותו לבקשה עלול הוא לתת יד לניסיון העותר לתור אחר ראיות שאינן רלוונטיות לצורך בירור האשמה.

נגד החלטתו האמורה של בית-משפט השלום מופנית העתירה. העותר מודע לכך כי המדובר בהחלטת ביניים בהליך פלילי אשר, ככלל, הערעור עליה אפשרי רק במסגרת הערעור על פסק הדין. חרף זאת טוען הוא, כי מן הראוי להתערב בהחלטה, באשר "אם ימתין לסוף המשפט ויערער על החלטה זו בפני בית המשפט המחוזי - יהיה הדבר מאוחר מדי, שכן - בינתיים נחשף החומר בפני התביעה והוכנו עדיה לתוכן המסמכים אשר יועברו לידי ההגנה. לפיכך - לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו בערכאה אחרת, לאחר ניהול המשפט".

פרקליטות המדינה, שהעותר לא טרח לצרפה לעתירתו, התבקשה להגיב לעתירה. בתגובתה נטען כי דין העתירה להידחות על הסף. אני סבור כי הדין עימה. אכן, הכלל הוא כי אין ערעור על החלטות ביניים בהליכים פליליים, וכי לא ניתן לעקוף כלל זה בהגשת עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק נגד ההחלטה (בג"ץ 1657/01 בריק נ' השופטת אבידע (טרם פורסם); בג"ץ 398/83 אביטן נ' הרכב של שלושה שופטים, פ"ד לז(3) 467, 471; בג"ץ 4318/95 מדינת ישראל נ' השופט פיזם, פ"ד מט(3) 702, 704). ההלכה הפסוקה הכירה, אומנם, בחריגים לכלל זה, כגון כאשר מוכחת חריגה ממשית מסמכות (בג"ץ 1657/01 הנ"ל; בג"ץ 398/83 הנ"ל; דנג"ץ 779/97 סולימאן נ' מדינת ישראל, תק-על 97(2) 972), או כאשר "מתגלית תופעה קיצונית של שרירות בתחום שהוא מינהלי טהור" (בג"ץ 583/87 הלפרין נ' סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, פ"ד מא(4) 683, 702); ואולם המקרה דנא אינו נמנה עם חריגים אלה.

חסיון קו ההגנה של נאשם מהווה, אומנם, זכות דיונית חשובה. אלא שזכות זאת יש לאזן למול אינטרסים אחרים הכרוכים בהליך הפלילי, ובהם אינטרס הציבור (המיוצג על-ידי התביעה) וזכויות העדים. לפיכך, בהיעדר נסיבות יוצאות דופן, ימאן בית המשפט הגבוה לצדק לסטות מהלכת אי ההתערבות לגבי החלטות ביניים המסכנות את חיסיון קו ההגנה. חזקה על בית המשפט, המופקד על הדיון באישום, כי הוא מודע לחשיבותו של חיסיון זה, ומביאו בחשבון בגדר שיקוליו גם לעניין ההכרעה בבקשות ביניים. נימוקי העתירה לא שיכנעוני כי עניינו של העותר מצדיק חריגה מן הכלל.

העתירה נדחית, אך אין בדחייתה כדי למנוע מהעותר להגיש לבית-משפט השלום בקשה חדשה, על מנת שזו תידון במעמד שני הצדדים.

ניתן היום, ג' בכסלו תשס"ב (18.11.01).