סמירה גמיל עפאנה ואח' נ' שר הפנים

פסק-דין

השופט א' מצא:

ביום 3.2.97 הגישו העותרים עתירה כנגד המשיב (בג"צ 783/97), בה ביקשו צו למניעת גירושם מהארץ, ובו-ביום ניתן בעתירה צו ביניים (על-ידי כבוד השופט קדמי). ביום 29.4.97, ולאור הודעת המשיב, חזרו בהם העותרים מעתירתם. בפסק הדין שדחה את העתירה ציין בית המשפט (כבוד הנשיא והשופטים זמיר ודורנר), כי באת-כוח המשיב "הסכימה כי העותרים יוכלו לשהות בישראל, לצורכי התארגנות ליציאה, עד ה15.6.97-", וכי "לאחר מועד זה יהא עליהם לצאת מהארץ, וייאסר עליהם לשהות בארץ". ביום 5.6.97 הגישו העותרים בקשה להארכת שהותם בארץ. באת-כוח המשיב הסכימה כי תינתן לעותרים ארכה בת שבוע, בכפוף לכך שהם או בא כוחם יתייצבו במשרד הפנים ביום 15.6.97; וביום 13.6.97 האריך הנשיא את תקופת שהותם של העותרים בארץ עד ליום 22.6.97. העותרים ובא-כוחם לא התייצבו כנדרש, וביום 17.6.97 הודיע המשיב לבית המשפט כי הוא עומד על כך שהמבקשים יצאו מן הארץ לאלתר. כעבור למעלה משלושה חודשים, ביום 30.10.97, הגישו המבקשים בקשה להארכת צו הביניים. ביום 7.11.97 דחה הנשיא את הבקשה. לבסוף, ביום 24.12.97, הוגשה העתירה שלפנינו.

בסעיף 13 לעתירה מציין בא-כוח העותרים כי העותרים הגישו עתירה דומה אשר נמחקה, וכי העתירה החדשה מוגשת "בשל נסיבות חדשות בחייהם של העותרים". זולת אמירה סתמית זו אין בעתירה כל חידוש, והטיעונים בה זהים לטיעונים בעתירה שנדחתה. בעתירה אין כל פירוט של "נסיבות חדשות בחייהם של העותרים", וכן אין בה כל הסבר לשהותם של העותרים בישראל שישה חודשים לאחר תום התקופה בה הותר להם לשהות בארץ, וחודש וחצי לאחר החלטת הנשיא, בה הובהר - פעם נוספת - כי העותרים אינם רשאים עוד לשהות בישראל. נמצא, איפוא, כי עצם שהותם של העותרים כיום בישראל הינה מנוגדת לפסק דינו המפורש של בית המשפט.

הננו דוחים את העתירה. העתק מן העתירה, בלוויית העתק מפסק-דיננו זה, יועברו על-ידי המזכירות לפרקליטות המדינה.

ניתנה היום, כט' בכסלו תשנ"ח (28.12.97).