חאלד ג'רבוע נ' שירות בתי הסוהר

פסק-דין

השופט ע' פוגלמן:

1.כעולה מן העתירה, העותר נושא בעונש מאסר של 19 שנים ומחצה בגין עבירת הריגה ועבירת פציעה. בעבר נשא העותר בשתי תקופות מאסר נוספות, האחת בת 8 חודשים והשנייה בת 15 חודשים, בגין עבירות אחרות. בעתירתו מבקש העותר כי תבוטל ההוראה הקבועה בסעיף 2 לפרק ג' בפקודת נציבות שירות בתי הסוהר מספר 04.40.00 (פקנ"צ 04.40.00 "חופשות אסירים"; להלן: ההוראה). בהוראה זו נקבע כי התרת יציאה לחופשה לאסיר הנושא במאסר שלישי, וטרם חלפו 7 שנים ממאסרו הקודם, תישקל רק לאחר שנשא במחצית מתקופת מאסרו. לחילופין, מבקש כי תבוצע הבחנה בין אסירים השפוטים ל"מאסר ממושך" לבין אסירים השפוטים ל"מאסר רגיל" בכל הנוגע להוראה האמורה לצורך בחינת הוצאה לחופשה.

2.דין העתירה להידחות על הסף בשל קיומו של סעד חלופי. סעיף 62א לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971 קובע כי אסיר רשאי להגיש עתירה לבית המשפט המחוזי, המוסמך לדון ב"ענין הנוגע למאסרו או למעצרו" של האסיר. הלכה היא כי אף אם העתירה מעלה שאלות עקרוניות בעלות השלכות רוחב על מאסרם של אסירים נוספים, אין בכך כדי למנוע בירור העתירה בבית המשפט המחוזי (ראו בג"ץ 118/12 מג'אדבה נ' המשרד לביטחון פנים נציב שב"ס, פסקה 5 (25.10.2012); עוד ראו בג"ץ 4283/14 עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שירות בתי הסוהר (17.6.2014), והאסמכתאות שם).

העתירה נדחית אפוא בלא שאנו מביעים עמדה ביחס לטענות לגופן. אין צו להוצאות.

ניתן ביום, ז' בתשרי התשע"ז (9.10.2016).