סמיר סרסאוי נ' פרקליטות המדינה ואח'

פסק-דין

השופטת ד' ברק-ארז:

העותר היה מעורב בפעילות חבלנית, כולל, בין השאר בפיגוע שהתרחש בשנת 1988 ובו נפצעו עשרות אנשים. הוא הורשע בבית המשפט הצבאי שפעל בלוד מכוח תקנות ההגנה (שעת חרום), 1945 בשורה של עבירות ביטחון וביניהן זריקת רימון וארבע עבירות של זריקת חפץ מבעיר. בהמשך לכך, הוא נדון למאסר עולם, שאותו הוא מרצה מאז שנת 1988. בשנת 2004 קצב נשיא המדינה את עונשו של העותר והעמיד אותו על 45 שנות מאסר, ובשנת 2012 קצב הנשיא בשנית את עונשו והעמיד אותו על 30 שנות מאסר. במסגרת העתירה דנן טוען העותר כנגד העובדה שעניינו נדון בשנת 1988 בבית המשפט הצבאי, ולא במערכת בתי המשפט הרגילה, ובכך לטענתו הופלה לרעה.

דין העתירה להידחות בשל היעדר עילה. העתירה מכוונת, בסופו של יום, כנגד העונש שנגזר על העותר, אשר לטענתו הוא חמור מזה שהיה נגזר עליו לו היה נדון במערכת בתי המשפט הרגילה. בכך היא מהווה ניסיון להגיש מעין ערעור על גזר הדין שהושת עליו לפני כחצי יובל. ניסיון זה לא יסכון. לא למותר לציין, כי כפי שעולה אף מטיעוני העותר עצמו, לסוגיה שאותה ביקש להעלות גם אין עוד משמעות מעשית במבט הצופה פני עתיד, בשים לב לכך שבית המשפט הצבאי האמור שוב אינו פועל.

ככל שהעותר מעוניין להעלות טענות לפיהן הגיעה העת לשחררו ממאסר עליו לעשות זאת בדרך של פניה לוועדת השחרורים המיוחדת שדנה בעניינם של אסירים שנגזר עליהם מאסר עולם (סעיף 33 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001) כפי שאכן כבר עשה בעבר (ראו: עת"א (מחוזי נצרת) 7477-09-13 סרסאוי נ' שרות בתי הסוהר (12.11.2013)), מבלי לחוות כל דעה, כמובן, לגופם של דברים.

סוף דבר: העתירה נדחית, ללא צו להוצאות.

ניתן היום, ט"ו בכסלו התשע"ה (7.12.2014).