יוסף נוף נ' המשרד לבטחון פנים ואח'

פסק-דין

השופט ס' ג'ובראן:

העותר בעתירה שבפנינו עותר כנגד הטלת קנסות בבתי הסוהר בישראל בתור אמצעי משמעת. לטענתו, הטלת עונש של קנס פוגעת בזכותו של האסיר לקיום בכבוד היות ונמנע ממנו לרכוש מוצרים בסיסיים. לאור תגובת המשיבה, בה נטען כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת היותה תיאורטית, הגיש העותר טיעונים משלימים בהם הוא מפרט שני מקרים בהם הוטלו עליו עונשים של קנס בסך 200 ש"ח בגין שימוש בלשון גסה כנגד הנהלת שירות בתי הסוהר וסירוב לאכול.

לטענת באת-כוח המשיבה דין העתירה להדחות על הסף מחמת היותה תיאורטית, מן הטעם שאינה מגלה פגיעה אישית הנגרמת לעותר ומחמת קיומו של סעד חלופי. אף לגופו של עניין, טוענת באת-כוח המשיבה כי דין העתירה להדחות היות והטלת עונש של קנס הינה אמצעי ענישה הקבוע בחקיקה ראשית ומדובר באמצעי שתכליתו ראויה ופגיעתו מידתית.

דין העתירה להדחות על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי ((ראו בג"ץ 6163/92 אייזנברג נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מז(2) 229, 240). ההליך המתאים לדיון בטענות הספציפיות שמעלה העותר בנוגע להטלת קנסות הינו עתירת אסיר שתוגש לבית-המשפט המחוזי, בהתאם לאמור בסעיף 62א לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], תשל"ב-1971. כפי שעולה מתגובת המשיבה, העותר הגיש בעבר לפחות שבע בקשות רשות ערעור על החלטות של בית-המשפט המחוזי בעתירות אסיר שהגיש ועל-כן הוא מודע להליך בו עליו לנקוט.

אשר-על-כן, דין העתירה להדחות על הסף.

ניתן היום, ט' בשבט תשס"ז (28.1.07).