מלון נפטון בע"מ נ' עיריית אילת ואח'

פסק-דין

השופט א' גרוניס:

1.עניינה של עתירה זו הוא בבקשת העותרת כי בית המשפט יורה למשיבים (עיריית אילת והעומד בראשה) לפנות משטח הטיילת הצפונית בעיר את דוכני הרוכלות שהוקמו שם בניגוד לדין.

2.העותרת הינה חברה פרטית המחזיקה ומפעילה את מלון נפטון (להלן - המלון), הממוקם באזור הטיילת באילת, בסמוך לאותם דוכנים הפועלים ללא רישיון. לטענת העותרת, פעילות הדוכנים מסכנת את שלום הציבור וגורמת לרעש ולזוהמה שיש בהם כדי להוות מטרד סביבתי של ממש. כן, מצביעה העותרת על כך שהדוכנים חוסמים את כניסת הקהל למלון ומקשים על הגישה למרכז המסחרי של המלון. העותרת סבורה, כי על המשיבים לעשות שימוש בכל הסמכויות העומדות לרשותם בין אם מכוח חוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968 (סעיפים 2א ו-27א), ובין אם מתוקף חוקים אחרים על מנת להגביל את מספרם של הרוכלים בטיילת ולפנות את אלו הפועלים במקום ללא היתר. מן העתירה עולה, כי בין העותרת לבין המשיבים התקיימה מסכת שלמה של התכתבויות, במסגרתן הלינה העותרת על אוזלת ידם של המשיבים וחזרה ועמדה על דרישתה לאכיפת החוק ולפינוי הדוכנים משטח הטיילת לאלתר. להשלמת הרקע העובדתי הנוגע לעתירה, יצוין כי עד לא מכבר התנהלה מערכה משפטית עניפה סביב סילוקם של הדוכנים שפעלו ללא היתר בטיילת. בסופו של דבר, בתחילת שנת 2005 דחה בית המשפט לעניינים מנהליים בבאר שבע עתירה שהגישו חלק מן הרוכלים למניעת פינויים מן הטיילת (עת"מ 340/04). על פסק הדין הוגש ערעור לבית משפט זה (עע"ם 1909/05). אולם, בתחילת חודש יולי 2005 ניתנה החלטה למחיקת ההליך, לאחר שהרוכלים חזרו בהם מערעורם. בעתירה שלפנינו מצרה העותרת על כך, שאף לאחר מתן פסק הדין, אשר דחה כאמור את טענות הרוכלים, לא ננקטו צעדים כלשהם לסילוק הדוכנים שהוקמו ללא היתר.

3.דין העתירה להידחות על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי. על פי פרט 7 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 (להלן - התוספת הראשונה), עתירות העוסקות בענייני מתן רישיון לעסק או ביטולו דינן להתברר בבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהלים. העתירה דנא מכוונת, בין היתר, נגד אי ההגבלה של מספר הרישיונות לרוכלות. לאור זאת, ובהתחשב בכך שהסעד המבוקש נוגע גם לצמצום של מספר הרישיונות הקיימים, תוך ביטול של חלק מהם, נראה כי העתירה באה בגדר פרט 7 לתוספת. אם לא די בכך, הרי שבהתאם לאמור בפרט 8 לתוספת הראשונה, הסמכות לדון בהשגות על החלטות של רשות מקומית או נושא משרה בה, למעט חריגים מסוימים, נתונה לבית המשפט לעניינים מינהליים (ראו למשל, בג"ץ 8442/03 מרגליות נ' עירית אשדוד (טרם פורסם)). במקום אחר עמד בית משפט זה על כך שסמכות בית המשפט לעניינים מינהליים משתרעת לא רק על עתירות התוקפות החלטות פוזיטיביות של הרשות המקומית, כי אם גם על אלה הנוגעות להיעדר החלטות או למחדלים של הרשות המקומית (בג"ץ 7344/04 מנור נ' מועצה מקומית גבעת שמואל (טרם פורסם)). זאת ועוד, אף אם נתייחס לעתירה כמכוונת נגד אי אכיפתו של החוק על הרוכלים, הרי שהדבר לא יעלה ולא יוריד לעניין הקביעה כי הסמכות לדון בטענה מצויה בידי בית המשפט לעניינים מינהליים. זאת, לאור אופייה של הטענה ובהתחשב בכך שהנושאים עליהם נסובה העתירה מופיעים בתוספת הראשונה לחוק (ראו והשוו, בג"ץ 8071/01 יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נז(1) 121). מכאן, שמקומה של העתירה דנא, היוצאת כנגד אי הגבלת מספרם של הרישיונות לרוכלות וכנגד חוסר המעש של המשיבים בכל הנוגע לפינויים של רוכלים הפועלים ללא רישוי, הוא בבית המשפט לעניינים מינהליים. זאת, בין אם נתייחס לעתירה כנוגעת לענייני רישוי עסקים ובין אם מכוונת היא כנגד החלטה (או ליתר דיוק מחדל) של רשות מקומית.

4.העתירה נדחית, איפוא, על הסף.

ניתן היום, י"ג בתשרי תשס"ו (16.10.05).