אהרון דגן ואח' נ' רונן גברילה ואח'

פסק-דין

1.ביום 28.11.93 נהג המשיב הראשון (להלן: התובע) במשאית השייכת למבקש הראשון. המשיבה השניה הינה מבטחת המשאית בתאריך הקובע, ואחראית לפיצוי כל מי שנפגע בתאונה נשוא תיק זה, אם ייקבע שמדובר בתאונת דרכים כמובנה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה1975- (להלן: החוק).

ביום התאונה פורק מהמשאית מטען של קרטונים אשר היו מכוסים ביריעת ברזנט. עם סיום הורדת הקרטונים מהמשאית, קיפל התובע את יריעת הברזנט והחל בקשירתה לארגז המשאית באמצעות יריעות גומי מיוחדות. לפתע נקרעה רצועת הגומי ופגעה בעינו של התובע (להלן: התאונה).

בית משפט השלום קבע שהתאונה ארעה בעת פעולת "טעינה", דהיינו קשירת הברזנט למשאית, ועל כן, בהסתמך על הסיפא של הגדרת "שימוש ברכב מנועי" בחוק, אין מדובר בתאונת דרכים. ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי נדחה, אם גם מנימוק שונה מזה של בית משפט השלום. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשה זו לרשות ערעור.

2.דין הבקשה להדחות. לכאורה, פעולת הקיפול של הברזנט וקשירתו לארגז המשאית הינה פעולה נלווית של פירוק המטען מהמשאית. כך, בדומה לקשירת יריעת ברזנט על מטען שהוטען על מכונית אשר נקבעה כחלק מפעולת הטעינה (ראו רע"א 6223/98 שיבלי נ' הדר, חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם).

אפילו היית אומר שאין קיפול הברזנט וקשירתו לארגז המשאית מהווה פעולת לוואי של הפריקה, הרי פעולה זו, כשלעצמה, מהווה פעולת טעינה של המשאית, טעינה עליה של אותו ברזנט.

כך או כך, עסקינן בפעולת טעינה או פריקה, אשר אינה מהווה שימוש ברכב במובן החוק.

3.הבקשה לרשות ערעור נדחית. המבקשים ישלמו הוצאות לכל אחד מהמשיבים בסכום של 5,000 ש"ח.

ניתן היום, יא' בטבת התשנ"ט (30.12.98).