עובדיה אלקרא נ' דן זרצקי

פסק-דין

השופטת ד' דורנר:

1.בגדר תביעה ותביעה שכנגד, שהגישו המבקש והמשיב בבית-משפט השלום בחיפה, נפסק, בין היתר, כי המשיב הוא בעל זכות חכירה במבנה בכפר האומנים עין-הוד, לרבות בחדר ובמרפסת שבאותו מבנה (להלן: המבנה), וכי זכות השימוש במבנה ללא תמורה, שניתנה למבקש – המחזיק בנכס – בוטלה על-ידי המשיב בתאריך 14.3.91. על-יסוד ממצאים אלה חויב המבקש לפנות את הנכס ואף לשלם למשיב דמי-שימוש מיום שניתנה הודעת הביטול.

ערעורו של המבקש לבית-המשפט המחוזי בחיפה התקבל בחלקו. נקבע, כי רשות השימוש, בכפיפות לחיוב בדמי-שימוש החל מיום מתן ההודעה על ביטול הרשות, הפכה לבלתי-הדירה. לעומת זאת, אישר בית-המשפט המחוזי את פסק-דינו של בית-משפט השלום באשר לזכות החכירה של המשיב בנכס, בקובעו שממצאיו מעוגנים היטב בחומר הראיות. בית-המשפט המחוזי אף סירב לבקשה להגיש בהליך הערעור ראיות נוספות בקובעו, כי לא שוכנע, שלא ניתן היה להביא ראיות אלה בפני הערכאה הראשונה.

2.הבקשה למתן רשות ערעור שבפנינו מופנית כנגד דחיית תביעתו של המבקש להכיר בו כבעל זכות חכירה בנכס. בהסתמכו על ע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' אהרונוב, פ"ד נג(4) 199 (להלן: ע"א בנק אוצר החייל), שלהבנת המבקש הכיר בזכויות-שביושר במקרקעין מחוץ לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, מבקש הוא כי יינתן פסק-דין המצהיר, כי הוא בעל זכות החכירה, או בעל זכות-שביושר לקבלת חכירה עקב התחייבות-נטענת מצד המינהל להעניק לו זכות חכירה. בגדר בקשתו, נכנס הוא לפנַי ולפנים חומר הראיות, תקף את החלטתו של בית-המשפט המחוזי – שסירב לקבל ראיות נוספות, ביקש להגישן בהליך שבפנינו וטען, כי מכלול הראיות מבסס את זכותו לחכירה בנכס, ולמיצער – מקים לו זכות-שביושר, המבוססת על הבטחת מינהל מקרקעי ישראל, כי ייחתם עמו חוזה חכירה.

בתשובתו לבקשה תמך המשיב יתדותיו בממצאיהן של שתי הערכאות, שדנו בטענות המשיב ובנימוקיהן לעניין זכות החכירה שלו בנכס, ואף השיב בפרטי-פרטים לטענות עובדתיות לגופן. כן נטען, כי ע"א בנק אוצר החייל אינו ישים לעובדות המקרה שבפנינו.

בהסכמת הצדדים, ניתנה רשות ערעור.

3.אלא שלא מצאנו בערעור זה ממש.

הבקשה להבאת ראיות נוספות – בדין נדחתה. שכן, כידוע, אין בית-משפט שלערעור מתיר הגשת ראיה, שניתן היה לגלותה בעת בירור המשפט בערכאה הדיונית. ראו למשל, ע"א 801/89 כהן נ' שבאם, פ"ד מו(2) 136, בע' 141. בבקשה שבפנינו נראה, על-פני הדברים, כי לא היה כל קושי להביא מסמכים, שנגעו למבקש ונעשו שנים רבות לפני בירור תביעתו.

לגוף העניין, המחלוקת בין הצדדים היא עובדתית. אף הטענה בדבר זכויות שביושר עקב זכות לקבלת זכות חכירה – ככל שזכויות אלה מתקיימות, ברמה העקרונית, לנוכח סעיף 161 לחוק המקרקעין, הקובע כי "אין זכות במקרקעין אלא לפי חוק" – חייבת להיות מעוגנת בתשתית ראייתית.

בענייננו, לטענה זו לא נמצא עיגון. ממצאיו של בית-משפט השלום, שאושרו על-ידי בית-המשפט המחוזי, מלמדים בעליל, כי זכות החכירה בנכס – שהוא חלק ממבנה – ניתנה למשיב, חוכר המבנה כולו, וכן כי לא הוכחה על ידי המבקש התחייבות המינהל להקנות לו חכירה. בממצאים אלה לא ראה בית-המשפט המחוזי להתערב, ולא-כל-שכן, כי אין מקום להתערב בהם בגלגול שלישי, מה גם שלגוף העניין, מעוגנים הם בראיות אובייקטיביות.

4.הערעור נדחה.

המבקש ישלם למשיב הוצאות משפט בסך 25,000 ש"ח.

ניתן היום, כ"ב באדר א תשס"ג (24.2.03).