אורית אביאן נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון אגף השיקום קצין התגמולים ואח'

פסק-דין

המשנה לנשיא ש' לוין:

1.לפנינו בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו אשר לפיו נדחה ערעורה של המבקשת על החלטת ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט1959- (להלן - ועדת הערעורים; חוק הנכים) אשר קבעה כי אין קשר סיבתי בין המחלה הנפשית ממנה סובלת המבקשת לבין תנאי שירותה הצבאי בהסכמת בעלי הדין. החלטנו לראות את הבקשה כאילו ניתנה עליה רשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

2.להלן העובדות הצריכות לענייננו: המבקשת היא ילידת שנת 1974 והתגייסה לשירות חובה בחודש דצמבר 1992. בתחילת שירותה הצבאי עברה המבקשת טירונות ולאחר מכן הוכשרה כקלדנית בקורס בן שלושה שבועות. לאחר סיום הקורס הוצבה המבקשת בבסיס מודיעין ושירתה כקלדנית בענף המחשבים. כעבור כחודש ימים הוצע לה לעבור לשרת כעוזרת קצין מבצעים, והיא נאותה להצעה. תקופת ההכשרה לתפקיד החדש ארכה כשבוע עד עשרה ימים. סמוך לאחר מכן אושפזה המבקשת בבית חולים פסיכיאטרי בגין משבר פסיכוטי. המבקשת אובחנה כחולה במחלת הסכיזופרניה.

3.לפי גרסתה של המבקשת היתה הכשרתה לתפקיד עוזרת קצין מבצעים קצרה מדי והעמידה אותה בתנאי לחץ ומתח בלתי סבירים. לדבריה, גם לאחר שחזרה לביתה בתום יום השירות למדה עד שעות מאוחרות את חומר הלימוד מתוך מחברות שהכינה לעצמה. המחלוקת בין בעלי הדין היא בשאלת קיומו של קשר סיבתי בין תנאי השירות של המבקשת לבין פרוץ מחלתה, וביתר פירוט, בין התנאים שהיתה המבקשת שרויה בהם באותה תקופת הכשרה והתחלת שירותה בתפקיד לבין פרוץ מחלתה. לא היתה מחלוקת בין המומחים הרפואיים באשר לעובדה שהמבקשת היתה שרויה בלחץ ומתח קשים מן הבחינה הסובייקטיבית שלה-עצמה. המחלוקת התמקדה בשאלת קיומו של קשר סיבתי בין אותם לחצים ומתחים סוביקטיביים לבין פרוץ המחלה ד"ר קריצמן, המומחה מטעם המשיב, גרס כי לא היה בתנאי שירותה כל גורם דחק אובייקטיבי שיכול להוות סיבה לפרוץ המחלה, וכי תחושות הלחץ וההפרעות בחשיבה ובריכוז שהתגלו אצל המבקשת במהלך שירותה היוו סימנים ראשונים של המחלה עצמה. ד"ר אריאלי, המומחה מטעם המבקשת, סבר לעומתו כי המעמסה האינטלקטואלית והנפשית שחוותה המבקשת בתפקידה כעוזרת לקצין מבצעים ללא הכנה מספקת היוותה עבורה גורם דחק קשה. ד"ר אריאלי הסביר כי גורם הדחק והמעמסה הנפשית אינם נמדדים במדדים אובייקטיביים אלא סוביקטיביים ושונים מאדם לאדם, וכמוהם גם "נקודת השבירה" להתפרצות הפסיכוזה. המומחה ציין - ולא הובאו ראיות לסתור - כי עד שהגיעה המבקשת לתפקידה הנ"ל, לרבות בתקופת הטירונות, תפקדה המבקשת יפה, ולא נתגלו אצלה שום סימנים פתולוגיים. לפיכך סבר ד"ר אריאלי כי יש קשר ישיר בין תנאי שירותה של המבקשת לבין התפרצות מחלתה.

4.שתי הערכאות שלפנינו קיבלו את עמדתו של המשיב. ועדת הערעורים קבעה כי לא היו בתנאי שירותה של המבקשת "מצבים יוצרי מתח ודאגה מעל ומעבר לאלה הצפויים לאדם בחיים האזרחיים", ושלפיכך יש להעדיף את חוות דעתו של המומחה מטעם המשיב בדבר העדרו של קשר סיבתי בין תנאי השירות לבין פרוץ המחלה. בית המשפט המחוזי אימץ בדעת רוב קביעה זו, תוך שציין כי "בסופו של דבר, יש לחזור ולהדגיש כי אין הדברים אמורים באמות מידה סובייקטיביות, אלא, אובייקטיביות".

5.סבורים אנו כי הדין עם המבקשת. שאלת הקשר הסיבתי המשפטי בין מחלה כלשהי לבין השירות הצבאי היא שאלה שבמשפט המסורה להכרעתו הסופית של בית המשפט, אשר נעזר לשם כך בחוות דעת המומחים המונחות לפניו. כבר נפסק כי עצם העובדה שמחלה בעלת אופי קונסיטוציונאלי יכולה היתה להתפרץ או להתלקח גם שלא עקב השירות איננה שוללת את הקשר הסיבתי בינה לבין השירות (ר' למשל רע"א 8077/96 (טרם פורסם)). אכן, נטל ההוכחה בשאלת קיומו של הקשר הסיבתי רובץ על המבקשת אך היא עמדה בו. בכל הקשור למחלת נפש מן הסוג בו לקתה המבקשת נפסק כי על החייל להוכיח כי השתתף "בפעולות קרביות או בפעילות אחרת קשה ורווית מתח או שהשירות היה קשור בפחדים או במתחים ממקור אחר" (ר' רע"א 5499/92 פ"ד מז(2)471). אמת המידה להערכת קיומם של מתחים כאמור היא סובייקטיבית, כפי שנפסק על ידי בית משפט זה: ד"נ 3/70 פ"ד כד (3) 637, ור' גם את פסק הדין נשוא הדיון הנוסף בע"א 652/62 פ"ד כד(1) 217. כאמור לעיל, לא היתה מחלוקת כי שירותה של המבקשת אכן היה רווי מתחים, ושסמוך אליהם אושפזה בגין מחלתה, בעוד שלא הוכחו כל סימנים פתולוגיים אצל המבקשת מלפני השירות. בנסיבות אלה אנו מקבלים את הערעור, במובן זה שאנו קובעים כי קיים קשר סיבתי בין שירותה הצבאי של המבקשת לבין מחלת הסכיזופרניה בה לקתה במהלכו.

הערעור התקבל. המשיב ישלם למבקשת - המערערת שכ"ט עו"ד והוצאות בסך 10,000.- ש"ח.

המשנה לנשיא

השופטת ד' דורנר

אני מסכימה.

ש ופטת

השופטת א' פרוקציה

אני מסכימה.

ש ופטת

אשר על כן הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיא.

ניתן היום, ז' תמוז תש"ס (10.7.2000).