יוסף אביטן נ' אריק ראובך

פסק-דין

1.הצדדים הקימו חברה למתן שירותי הנהלת חשבון וראיית חשבון, שמניותיה הוחזקו על ידי הצדדים בחלקים שווים. לימים נתגלעו מחלוקות בין הצדדים שהגיעו עד לפתחו של בית המשפט המחוזי, שהורה על מינויו של בורר בסכסוך. ביום 2.9.2010 נתן הבורר פסק דין בו דן באריכות ובפרטנות בכל התביעות ההדדיות בין הצדדים. בשורה התחתונה של פסק הבורר נקבע כי המשיב ישלם למבקש סך של כ-1,130.000 ₪ עבור מניותיו, כי החברה תשלם למבקש שכר נטו של 150,000 ₪, ומנגד, כי המשיב ישלם לחברה סך של כ – 803,000 ₪ (כולל מע"מ) עבור תיק הלקוחות שהועבר לו על פי פסק הבורר וכן סך של כ-255,000 ₪ בגין חיובים שונים שפורטו לאורך פסק הבורר. בפסקה לאחר מכן קבע הבורר כי על מנת לפשט את ההתחשבנות בין הצדדים המשיב או החברה ישלמו למבקש את ההפרש בסך של כ – 221,000 ₪, כסיכום כולל של ההתחשבנות דלעיל.

2.לאחר שפסק הבורר אושר ללא התנגדות, ולאחר ששולם למבקש הסך של כ – 221,000 ₪ בהתאם לפסק הבורר, פנה המבקש לבית המשפט בבקשה לפי פקודת בזיון בית-משפט, בטענה כי המשיב הפר את פסק הבורר בשורה של נושאים. שני נושאים מרכזיים שעלו בבקשתו של המבקש הם כי החברה לא הנפיקה לו חשבונית בגין הסך של כ -803,000 ₪ ולא הנפיקה לו תלושי שכר בגין הסך של 150,000 ₪ נטו.

בית משפט קמא דן באריכות בטענות המבקש ודחה אותן אחת לאחת.

3.על כך נסבה בקשת רשות הערעור שבפנינו.

לאחר שעיינו בבקשה ולאחר ששמענו את הצדדים, החלטנו לדון בבקשה כבערעור ולדחות את הערעור, אם כי שלא מטעמיו של בית משפט קמא (לגבי שני הרכיבים המרכזיים דלעיל). זאת, מן הטעם הפשוט שההליך של בזיון בית משפט אינו ההליך המתאים לפרשנות כזו או אחרת של פסק הבורר, נוכח ההלכה לפיה פסק הדין או הצו שאת אכיפתו מבקשים, צריך להיות ברור וחד-משמעי (ראו, לדוגמה, רע"א 3888/04 שרבט נ' שרבט, פ"ד נט(4) 49, 60 (2004)).

4.אשר על כן הערעור נדחה. המבקש ישא בשכר טרחת המשיב בסך 12,000 ₪.

ניתן היום, י"א באב התשע"ב (30.7.2012).