גן לאומי קומראן

מגיעים לאתר מכביש 90, בפנייה מערבה בקיבוץ קליה ובהמשך לפי השלטים, כך לפי הוראות ההגעה של רשות הטבע והגנים. משם הכול קורה בסדר קומפקטי. בבניין הכניסה יש קופה, שירותים ודלפק שמוכר שתייה קרה, גלידה, מזכרות, ספרים, כובעים וקרם הגנה. אחריו מוקרן באולם סרט של עשר דקות על תולדות האתר, ואחרי זה מוזיאון קטן מציג איך רשות הטבע והגנים מבינה את החיים כאן. השביל לחורבה מתחיל מהמוזיאון, ולאורכו שבעה עמודים עם קודי QR.

המסלול עצמו קצר וברור. העמוד העברי של רשות הטבע והגנים עובר עליו בסדר הזה: תעלת המים והמקוואות, חדרי ההתכנסות, חדר האוכל המרכזי שבו נאכלו ארוחות משותפות, שרידי המטבח, מגדל השמירה, בתי המלאכה שבהם יוצרו כלים, והאורווה. מפת האתר המודפסת באנגלית משתמשת בשמות שדה וו נתן להם: כניסת אמת המים, בור מים עתיק, מאגר, מגדל, חדר הכתיבה (סקריפטוריום), מטבח, אולם התכנסות וחדר אוכל, מזווה, בית מלאכה לקדרות, כבשן, מכלאת בקר.

מה ששולט בתוכנית הוא המים. היישוב עומד במקום שכמעט לא יורד בו גשם, והוא שרד על שיטפונות חורף שנאגרו מאחורי סכר בנחל קומראן והובלו באמת מים אל שרשרת של בורות מדורגים ומטויחים. רשות הטבע והגנים מפנה את תשומת הלב לכמה מהבריכות האלה היא מזהה כמקוואות, ולריכוז שלהן ליד חדר האוכל. אם כל בריכה מדורגת כאן היא מקווה או פשוט מאגר, זה ויכוח ותיק, וההצעה של קתרינה גלור שהן שימשו לשני הדברים היא המקום שבו נחתה רוב הספרות.

ממזרח לסוכך התצפית נמצא בית הקברות: כ-1,100 קברים, רובם של גברים, שנחפרו כתעלות בכיוון צפון-דרום, עם הגופה על הגב והידיים לצד הגוף. רק חלק קטן מהם נחפר אי פעם. המערות הן החצי השני של הנוף. חלקן חריצים כהים במצוק שמעל; אחרות, ובהן מערה 4 עם שני הפתחים, חצובות בחוואר הרך של הטרסה, כמעט במרחק צעקה מהקירות. מסתכלים עליהן מהגן, ולא נכנסים אליהן במסלול המסומן.

לפי רשות העתיקות, רועה בדואי צעיר משבט התעאמרה מצא את המגילות הראשונות ב-1947, כשחיפש בהמה תועה. החוברת של רשות הטבע והגנים נותנת את אותה שנה ואומרת ששבע מגילות עתיקות יצאו מהמערה ההיא. ארכיאולוגים הגיעו אליה רק בתחילת 1949, זיהו אותה כמערה 1, ומצאו שרידים של שבעים כתבי יד לפחות, כולל קטעים נוספים מהשבע המקוריות: סרך היחד, מגילת המלחמה, המגילה החיצונית לבראשית ושתי מגילות ישעיהו.

השנים 1951 עד 1956 היו מרוץ. רולאן דה וו וצוות צרפתי מהאקול ביבליק חפרו את היישוב בזמן שרצועת מצוק באורך שמונה קילומטרים נסרקה בחיפוש אחר מערות נוספות, וגם הבדואים, שבשבילם פיסות עור כתובות הפכו להכנסה רצינית, סרקו אותה. מערה 3 הניבה את מגילת הנחושת, מסמך מתכת בשני חלקים שמונה מה שאולי הוא אוצרות מקדש קבורים. את מערה 4 מצאו בדואים ב-1952, כשהם עובדים, כלשון רשות העתיקות, ממש מתחת לאף של הארכיאולוגים שחפרו באתר; היא לבדה אחראית ל-75% מכל החומר שנמצא במערות קומראן. מערה 11, שבדואים מצאו ב-1956, הניבה את מגילת המקדש וסגרה את הרצף.

החפץ שרוב האנשים מדמיינים הוא מגילת ישעיהו השלמה ממערה 1: כ-7.34 מטרים של קלף ב-54 טורים, שלפי כתב היד מתוארכת לעשורים שסביב 100 לפני הספירה. זה העותק הקדום ביותר של ספר מקראי שנשמר כמעט בשלמותו, והוא בירושלים, לא כאן.

ייתכן שהרצף בכל זאת לא נסגר. בפברואר 2017 חפר צוות של האוניברסיטה העברית ורשות העתיקות בראשות אורן גוטפלד ואחיעד עובדיה מערה במצוקים ממערב לקומראן, ומצא את כל מערך אחסון המגילות בלי המגילות: כדי אחסון שבורים מהסוג המוכר, רצועת עור לקשירה, בד עטיפה, ופיסת קלף מעובד וריקה מגולגלת בתוך פך. ראשי מכושים של שודדים מאמצע המאה העשרים עדיין היו מונחים שם. הסיכום של גוטפלד היה שבוודאות היו שתים-עשרה מערות, ואולי יותר.

על המדף הזה היה יישוב הרבה לפני המגילות. רשות הטבע והגנים מתארכת אוכלוסייה יהודית כאן למאה השמינית לפני הספירה, והשרידים הצנועים מתקופת הברזל, ובהם טביעת חותם מלכותי, הובילו את דה וו לזהות את קומראן עם עיר המלח שברשימת ספר יהושע. המבנה שבין קירותיו מבקר מסתובב היום קם הרבה יותר מאוחר, בסוף המאה השנייה לפני הספירה, בימי יוחנן הורקנוס הראשון או אלכסנדר ינאי.

דה וו חילק את היישוב לתקופות, ונקודות המפנה יציבות מספיק כדי לתארך אותן. רעידת אדמה ושריפה סיימו את השלב החשמונאי ב-31 לפני הספירה. לפי החוברת של רשות הטבע והגנים, הקהילה נטשה את האתר וחזרה כעבור רבע מאה, בימי ארכלאוס בן הורדוס, ובנתה מחדש. הרומאים כבשו את קומראן ב-68 לספירה. לפי החוברת, היושבים האחרונים כאן היו חיל מצב רומי בזמן מרד בר כוכבא, בשנים 132 עד 135 לספירה, ואחר כך המקום ננטש ונשכח.

התוכנית שדה וו חשף בנויה משני חלקים: מבנה ראשי כמעט מרובע בן שתי קומות סביב חצר מרכזית, עם מגדל הגנה כבד בפינה הצפון-מערבית, ומבנה משני ממערב. הוא פירש חדרים מסוימים כדברים מסוימים, והפרשנויות האלה הן מה שהשילוט בגן יורש. לוקוס 77 הפך לחדר האוכל, בגלל הקערות שנערמו במזווה הסמוך. לוקוס 30 הפך לחדר הכתיבה, כי נמצאו בו קסתות דיו עם רהיטי טיח שנפלו מקומה עליונה. רבים מהבורות המדורגים הפכו למקוואות, באנלוגיה למקוואות ליד הר הבית בירושלים.

קסתות הדיו הן העדות החזקה ביותר כשלעצמה לכך שכתבו כאן. דה וו מצא שלוש; רביעית, חמישית ושישית זוהו מאז, האחרונה בידי יצחק מגן ויובל פלג. הסך הכולל גדול מאשר בכל אתר חפור אחר מתקופת בית שני. רשות הטבע והגנים מוסיפה שמאות נרות חרס יצאו מאותם חדרים, ומפרשת אותם כאור לכתיבה וללימוד אחרי החשכה.

קומראן יוצא דופן בין הגנים הארכיאולוגיים בישראל במידה המועטה שבה הוא הוקם מחדש. אין קומה משוחזרת, אין מגדל שנבנה מחדש ואין גג משוחזר. מה שמבקר רואה הוא תוכנית קומה באבן נמוכה, ומערכת המים היא הרכיב היחיד שעדיין קריא כמעט בעומקו המלא: התעלה, בריכות השיקוע והבורות המדורגים, שבכמה מהם נשמר הטיח. הפרט המצולם ביותר במסלול הוא הסדק שעובר לאורך המדרגות של בריכה מדורגת גדולה אחת, שהחפירה ייחסה לרעידת האדמה.

תשתית המבקרים מודרנית, והתאריך שלה ידוע. ב-1967 בוצעו בקומראן עבודות שחזור בידי ר"ו דג'אני ממחלקת העתיקות של ירדן, ובאותה שנה, אחרי מלחמת ששת הימים, עבר האתר לרשות הגנים הישראלית, שלפי עדותה בנתה אז את כביש הגישה והחניון, התקינה מתקנים סניטריים וסללה את השבילים והשלטים.

שחזור אחד שווה להכיר דווקא כי הוא לא באתר. רהיטי הטיח מהחדר שדה וו כינה חדר הכתיבה הורכבו מחדש לתצוגה במוזיאון, ומרכז אוריון באוניברסיטה העברית מציין שהם שוחזרו בצורה שהתאימה לפרשנות של דה וו עצמו. למה שימשו הרהיטים מעולם לא הוכרע, וההצעה שהיו אלה ספות סעודה בנוסח היווני-רומי נתקלת בהתנגדות שהם צרים מכדי להסב עליהם.

החלק החסר הגדול ביותר הוא מסמך. דה וו מת ב-1971 בלי לפרסם דוח סופי. האקול ביבליק מינה ב-1986 את רובר דונסל להשלים את העבודה; ממצאים ראשוניים הוצגו בניו יורק ב-1992 והדוח לא יצא לאור, לפי פולין דונסל-ווט מפני שיותר מדי ממצאים אבדו או שהתיעוד שלהם השתבש. סינתזה של יומני השדה של דה וו יצאה בצרפתית ב-1994 ובאנגלית ב-2003. לאתר שכולם מתווכחים עליו מעולם לא היה דוח חפירה מלא מהאיש שחפר אותו.

• עתיק ובמקומו: הקירות הנמוכים של המבנה הראשי ושל האגף המערבי שלו, יסודות המגדל, תעלת אמת המים ובריכות השיקוע, הבורות המדורגים המטויחים, כבשני הקדרות והמדרגות הסדוקות של הבריכה המדורגת הגדולה
• שוחזר: עבודות שבוצעו באתר ב-1967 בידי ר"ו דג'אני ממחלקת העתיקות של ירדן
• נוסף למבקרים אחרי 1967: כביש הגישה, החניון, השירותים, השבילים והשילוט, כולם בידי רשות הטבע והגנים
• שוחזר, ולא כאן: רהיטי הטיח מהחדר שנקרא חדר הכתיבה, שהורכבו מחדש לתצוגה במוזיאון בצורה שתאמה את פרשנות דה וו
• לא נמסר מעולם: דוח החפירה הסופי של דה וו, שלא פורסם עד מותו ב-1971 וממשיכו נטש אותו בשנות ה-90

החוברת של רשות הטבע והגנים מציגה את הטיעון המסורתי בלי הסתייגויות: האיסיים הגיעו בסוף המאה השנייה לפני הספירה, חיו בשיתוף, טבלו טבילות טהרה, כתבו בחדר הכתיבה והסתירו את הספרייה שלהם במערות. זו ההשערה הקומראנית-איסיית של דה וו, שנבנתה מקריאת היישוב לאור תוכן המגילות ולאור מה שכתבו פליניוס, פילון ויוסף בן מתתיהו על האיסיים. היא עדיין עמדת הרוב: לפי הניסוח של בריטניקה, רוב החוקרים סבורים שבאתר ישבה הקהילה שהחזיקה במגילות.

כל חלופה מתחילה ממשהו שהגרסה המקובלת מתמודדת איתו בקושי. נורמן גולב טען שקומראן הייתה מבצר לאורך כל תולדותיה, שאף כת לא ישבה כאן מעולם, ושהמגילות היו ספרייה שהוצאה מירושלים והוסתרה במדבר. פולין דונסל-ווט הציעה וילה רומית, בגלל זכוכית וכלי אבן מהחפירה שנראו עדינים מדי בשביל סגפנים. יזהר הירשפלד קיבל מבצר חשמונאי שהפך לתחנת מסחר מבוצרת שבסיסה חקלאי. יצחק מגן ויובל פלג, אחרי עשר עונות בין 1993 ל-2004, הסיקו שמערכת המים נבנתה כדי להביא לאתר מים עשירים בחרסית ושקומראן היה מפעל לייצור כלי חרס, וציינו שקהילה בגודל שבדרך כלל נטען הייתה משאירה מאות תנורים ואלפי סירי בישול שאינם שם.

הממצאים חותכים לשני הכיוונים. בחפירות של דה וו נמצאו כ-1,250 מטבעות, ובהם שלושה מטמוני כסף, וזה הרבה מזומנים לקהילה של מתבודדים עניים. מספר קסתות הדיו גדול יותר מבכל אתר דומה, וקשה להסביר את זה אם איש לא כתב כאן. הערכות האוכלוסייה נעות בין עשרים בתקופה החשמונאית לפי הירשפלד, דרך חמישים לכל היותר לפי יוסף פטריך, ועד כ-150 עד 200 שג'ודי מגנס מקבלת על סמך כלי האוכל שנערמו במזווה.

הסקירה של רוברט קרגיל על פרשנויות המבצר מציעה מבצר חשמונאי שיושב מחדש והורחב מאוחר יותר בידי אנשי הכת שהחזיקו במגילות, הצעה שמאפשרת לרוב העדויות לעמוד בבת אחת. איש לא סגר את השאלה. התייחסו למשפטים הבטוחים בשלטים כקריאה אחת של האתר ולא כקביעה עובדתית.