שרונה

שרונה נוסדה באוגוסט 1871, כשחברי אגודת הטמפל קנו כ-600 דונם קרקע ממנזר יווני ליד יפו. אבן הפינה הונחה באוקטובר באותה שנה. המייסדים היו הדור השני של המושבה הגרמנית ביפו, שרצו חקלאות ולא חיי עיר, והם קראו למקום על שם מישור השרון, שבקצה הדרומי שלו הוא שכן. אחד מהם, תאודור זנדל, מדד ותכנן אותו בצורת הצלב שבה השתמשו בכמה יישובים טמפלריים: הרחוב הראשי, אז רחוב כריסטוף הופמן, הוא היום רחוב דוד אלעזר, ודרך הים היא היום רחוב קפלן.

הבתים נבנו מכורכר, אבן החול המקומית של החוף, רובם בני קומה אחת עם עליית גג מעל ומרתף מתחת, בדגם של כפרים בדרום גרמניה. שני המגרשים בצומת הצפוני נשמרו למבני ציבור, בית קהילה ואולם אספות, עם בית בד ויקב גדול בסמוך וכשלושים בתי מגורים סביבם. אלפי דונמים של הדרים, כרמים, זיתים וחיטה השתרעו מחוץ לכפר הבנוי.

השנים הראשונות היו אכזריות. הגרסה בוויקיפדיה האנגלית מתעדת שהמלריה הרגה 28 מתוך 125 המתיישבים ב-1872 לבדה, ושהמתיישבים נטעו 1,300 עצי אקליפטוס כדי לייבש את הקרקע הביצתית. ב-1889 גרו שם 269 אנשים ב-41 בתים, עם אולם קהילתי, יקב, בתי מלאכה, אסמים וסככות. מגדלים טמפלרים שלחו פירות לגרמניה תחת השם 'תפוזי יפו', והפרדס שנטע כריסטיאן פרידריך למלה, גנן מאחת המשפחות המייסדות, השתרע על שישים דונם ונחשב לאחד הטובים בסביבת יפו.

בתקופת המנדט הבריטי המושבה שגשגה. השטחים החקלאיים שלה הורחבו, נפתחו עסקים, הדור השני והשלישי בנו בסגנון הבינלאומי לצד בתי הכורכר הישנים, ושרונה הוכרזה כמועצה מקומית ב-1925. ערב מלחמת העולם השנייה גרו בה 428 אנשים.

• כ-600 דונם שנקנו באוגוסט 1871, ואבן הפינה הונחה באוקטובר באותה שנה
• תוכננה בידי תאודור זנדל בצורת צלב, לפי דגם הכפר הדרום-גרמני
• נבנתה מכורכר: קומה אחת, עליית גג מעל, מרתף מתחת
• 269 תושבים ב-41 בתים עד 1889
• הוכרזה כמועצה מקומית תחת המנדט הבריטי ב-1925

היחסים עם הקהילה היהודית סביב המושבה היו סבירים בהתחלה, עד כדי כך שהרפתנים של שרונה העסיקו חולבים יהודים כדי שהגבינה שלהם תהיה כשרה ותימכר ביפו. הפוליטיקה שמה לזה סוף. במרץ 1933, שבועות אחרי עליית היטלר לשלטון בגרמניה, נפתחו בארץ ישראל המנדטורית שני סניפים של המפלגה הנאצית, אחד מהם בשרונה וביפו, והיישוב היהודי הגיב בחרם על התוצרת הטמפלרית. מינהלת התיירות של תל אביב-יפו אומרת את זה בלי גמגום בעמוד שלה: מ-1933 הפכה שרונה למרכז של המפלגה הנאצית בארץ.

בספטמבר 1939 הכריזו הבריטים על הטמפלרים הגרמנים כנתיני אויב והפכו את המושבה למחנה מעצר. חלק מהעצורים נשלחו מהארץ: 188 תושבים יצאו לאוסטרליה ביולי 1941 והוחזקו בטטורה שבוויקטוריה עד 1947, ואחרים הוחלפו ביהודים מאירופה הכבושה. הנציב העליון ביטל את המועצה המקומית בנובמבר 1943. ב-22 במרץ 1946 ירו אנשי הפלמ"ח בגוטהילף וגנר, ראש המושבה, בשולי תל אביב.

המחנה שהתרוקן הפך לבסיס צבאי בריטי, ואז למטרה. ההגנה, האצ"ל והלח"י תקפו אותו כולם; פשיטה של הפלמ"ח והחי"ש ב-22 בפברואר 1946 נכשלה ועלתה בחייהם של ארבעה לוחמים, ורחוב הארבעה נקרא על שמם. ב-16 בדצמבר 1947 העבירו הבריטים את המחנה ליישוב היהודי, שקרא לו מחנה יהושע על שם יהושע גלוברמן.

ממאי 1948 שכנו בבתי הטמפלרים משרדי הממשלה הישראלית החדשה, ובהוראת דוד בן-גוריון הוחלף השם שרונה בשם הקריה. רוב המשרדים עברו לירושלים מסוף 1949, אבל המטה הכללי של צה"ל עבר לכאן מרמת גן ב-1955, והוא עדיין בחלק הצפוני של המתחם. ישראל פיצתה את הבעלים הטמפלרים שנושלו לפי הסכם שנחתם ב-1962, ב-54 מיליון מרק גרמני; התשלומים שנגעו לשרונה עצמה יצאו החל מ-1969.

התכנון לחצי הדרומי של הקריה החל בספטמבר 1978, כשמונתה ועדת היגוי לשטח של כ-190 דונם שתחום ברחובות קפלן, בגין, החשמונאים והארבעה, ולאונרדו דה וינצ'י. התוכנית שנבחרה ביוני 1980, של האדריכל קלמן כץ, שמה במרכז מרחב גדול להולכי רגל ופארק, והורידה את תנועת הרכבים והחניה אל מתחת לאדמה. ברבע המאה שלאחר מכן גדל הביקוש למשרדים ולדירות במרכז תל אביב, וכך גם מעמדו של השימור, שהתחילו לראות בו מנוף להחייאת מרקם היסטורי ולא רק חובה תרבותית.

מה שאושר לבסוף, כתוכנית תא/3000 בספטמבר 2006, הוא טבעת של שימושים מעורבים, כ-499,000 מ"ר של שטחים עיקריים, שעוטפת פארק עירוני ובו המבנים לשימור. מינהלת התיירות של תל אביב-יפו אומרת שהתוכנית באה בעקבות מאבק משותף של המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל והעירייה, ושהיא כללה 36 מבנים לשימור. ויקיפדיה העברית מתארת את המתחם כמורכב מכ-30 מבנים. שני המספרים לא מיושבים באף פרסום, וההבדל נובע כנראה ממה שנחשב מבנה.

חמישה מהם לא נמצאים במקום שבו נבנו. ב-2005 הוזזו פיזית חמישה מבני טמפלרים שעמדו לאורך רחוב קפלן, כשלושים מטר, כדי לאפשר את הרחבת הכביש, ובהם בית הקהילה הישן, שאבן הפינה שלו הונחה ב-1871 ושנחנך בתחילת 1873 כבית הספר של המושבה. הספרייה של מחנה רבין, ברחוב דוד אלעזר, נהרסה כדי לפנות לו מקום נחיתה. ההרחבה הסתיימה ב-2008, והשטח מדרום לכביש החדש קיבל את השם גני שרונה.

עבודות השימור הכבדות החלו ב-2012, בידי בר אוריין אדריכלים עם האדריכל אמנון בר אור, במקביל לפארק עצמו, שתכנן משרד אדריכלות הנוף של דן צור וליאור וולף. המתחם נפתח מחדש לציבור ב-2014. חברת הניהול מעריכה את הפארק ב-48 דונם.

קריאת חזית כאן דורשת זהירות. תוואי הרחובות הוא המדידה המקורית, מעטפות הכורכר וקווי הגג של בתי הטמפלרים אמיתיים ותוקנו ולא הוחלפו, והבניינים שהוזזו הוזזו בשלמותם. כמה מהדברים שמבקר הכי סביר שיצלם הם חדשים.

מרכז המבקרים הוא המקרה הברור ביותר. זה בכלל לא בניין ישן: זה מבנה חדש שהוקם כשחזור נאמן של האטליז המשפחתי שעמד במושבה. רשימת שלטי ההסבר באתר בוויקיפדיה, שמכסה 31 מבנים משומרים, מסמנת את האסם של משפחת קנול כמבנה שנבנה מחדש, ומתארכת את שחזור מבנה המשק של משפחת גרצינגר ל-2013.

שעון בית הקהילה מדגים את המקרה האמצעי, שבו משהו מקורי שורד בתוך משהו חדש. בזמן העבודות ב-2005 נמצא מנגנון הברזל של שעון הפעמונים הישן מחזית הבניין. הוא הוצג במוזיאון ארץ ישראל ב-2006, ושם צאצא של הטמפלרים שביקר זיהה את חתימת היצרן, חברת Perrot מקאלב שבגרמניה. Perrot ייצרה שעון חדש לבניין, והמקור המשופץ מוצג במרכז המבקרים.

מתחת לאדמה, בקצה רחוב דוד אלעזר, עוברת בין שני היקבים הטמפלריים מנהרה חצובה בכורכר. היום היא מוצגת כ'מנהרת הטמפלרים' והיא חלק ממסלול מרכז המבקרים, יחד עם בית הבד הישן. מסלול הכדורת המשוחזר שעליו שיחקו המתיישבים, ולידו שתו בירה, זמין להזמנה למשחק.

שרונה מרקט נפתח ביולי 2015 בקומות הקרקע של שלושת מגדלי שרונה, בקצה הדרומי של המושבה המשוחזרת. 'גלובס' דיווח בפתיחה שגינדי החזקות השקיעה בו יותר מ-530 מיליון שקל, שיש בו 89 עסקים על פני 8,700 מ"ר, ושהתמהיל הוא בערך 70% קמעונאות ו-30% הסעדה. העמוד באנגלית של העירייה נותן במקום זה שטח של 7,800 מ"ר. התיאור הנוכחי של המפעיל את עצמו רופף עוד יותר: יותר מ-60 חנויות, דוכני אוכל ומסעדות שף.

הטענה של המפעיל היא שזה שוק האוכל המקורה הגדול בישראל, והערך בוויקיפדיה מכנה אותו השוק המקורה הראשון מסוגו בארץ, ואחריו נבנו שווקים סגורים במקומות אחרים. העיצוב של קיקה בראז, אורי בן דרור ומיכאל אנקווה מסטודיו מו, והתכנון בנוי סביב שולחנות משותפים ארוכים ולא סביב חדרי אוכל נפרדים, כך שקבוצה יכולה לקנות מארבעה דלפקים ולשבת יחד.

זה שוק במובן של אולם דלפקים מתמחים, לא שוק תוצרת. המפעיל מונה גבינות, שמנים, ממרחים וכבושים, בשר ודגים טריים, ירקות, יינות, תבלינים, קפה ותה לצד אוכל הרחוב, ומזכיר את אייל שני, ישראל אהרוני, מנאל איסמעיל ורחל בן אלול בין השפים שהמטבחים שלהם פועלים כאן. המחירים הם לא מחירי שוק, וצד התוצרת הוא מעדנייה ולא ירקן.

ב-8 ביוני 2016 פתחו שני מחבלים באש על לקוחות במסעדת מקס ברנר שבתוך השוק, ורצחו ארבעה אנשים. מספרי הפצועים שדווחו שונים בין הדיווחים מאותו זמן לבין סיכומים מאוחרים יותר. בדיקת התיקים בכניסות היא מאז הפיגוע הזה.