מוזיאון תל אביב לאמנות

המוזיאון מחלק את הקמפוס שלו לשלושה: בניין קרן משפחת פולסון בשדרות שאול המלך; בניין הרטה ופאול אמיר לצדו ממערב; וביתן אייל עופר, שבכלל לא נמצא לצדו. כל אחד מהם היה, בלשון המוזיאון, הבניין החדש של זמנו, וכל אחד נושא את האדריכלות של העשור שלו: מודרניזם מאוחר בשנות ה-50, ברוטליזם בשנות ה-70, והגאומטריה הדיגיטלית של שנות ה-2000.

שני הבניינים בשאול המלך מחוברים מבפנים וחולקים קופה אחת, כך שמבקר עובר ביניהם בלי להרגיש בתפר, חוץ מבקומות, שלא מתיישרות. בבניין אמיר נמצאת התצוגה הקבועה של אמנות ישראלית בקומות העליונות, יחד עם גלריות לצילום, רישום, עיצוב ואמנות עכשווית. בבניין הראשי נמצאים שאר האוספים הקבועים והתערוכות המתחלפות הגדולות.

ביתן אייל עופר הוא יציאה נפרדת: שדרות תרס"ט 6, במתחם התרבות ליד הבימה, כרבע שעה ברגל מהשער הראשי. יש לו תערוכות משלו ושעות משלו, ששונות מאלה של המוזיאון הראשי בימי חמישי, ובזמן כתיבת שורות אלה הכניסה אליו חינם, במימון קרן עזריאלי. שני גנים ממלאים את הרווח בין בנייני שאול המלך: גן הפסלים השקוע ע"ש לולה בר אבנר, המוצל באקליפטוסים, מ-1999, וגן נטע מ-2011.

• בניין קרן משפחת פולסון, 1971: האוספים הקבועים והתערוכות המתחלפות הגדולות
• בניין הרטה ופאול אמיר, 2011: אמנות ישראלית, צילום, רישום, עיצוב, אמנות עכשווית
• ביתן אייל עופר, שדרות תרס"ט 6: תערוכות מתחלפות, כרגע בחינם, הליכה נפרדת
• גן הפסלים ע"ש לולה בר אבנר וגן נטע, ברווח שבין שני הבניינים הראשיים

מאיר דיזנגוף, ראש העיר הראשון של תל אביב, רצה שלעיר החדשה יהיה מוזיאון לאמנות ולא מצא לו בית, אז נתן לו את ביתו. אשתו צינה מתה ב-1930; לזכרה הקדיש את המגרש שלו ואת הבית בן שתי הקומות שעליו, בשדרות רוטשילד 16, והבניין עוצב מחדש סביב התרומה. חדרי שינה הפכו לגלריות. בסוף העבודות היו בבית חמישה עשר חללי תצוגה ואולם לקונצרטים ולהרצאות, ודיזנגוף השאיר לעצמו את הקומה העליונה כדירה.

המוזיאון נפתח בשבת, 2 באפריל 1932, בשם 'מוזיאון תל אביב', שבו החזיק עד 1989. תערוכת הפתיחה שילבה פריטים מהאוסף שלו, ובהם מודיליאני, שאגאל וחנה אורלוף, עם השאלות מ-34 אמנים מקומיים, ובהם יוסף זריצקי, אנה טיכו וראובן רובין. דיזנגוף רצה גם גלריה תנ"כית של העתקי פסלים, ושכנעו אותו לוותר.

בשנה הראשונה המוזיאון פעל בלי מנהל ובלי אוצר ראשי. ב-1933 הגיע קרל שוורץ, היסטוריון אמנות שעמד אז בראש המוזיאון היהודי בברלין, בהזמנת דיזנגוף כדי לנהל אותו, ונשאר עד 1947, בנה את האוסף והקים ספריית אמנות. דיזנגוף מת בספטמבר 1936 והוריש את הבית לעירייה, ובצוואתו ביקש מתושבי תל אביב לשמור על המוזיאון.

האולם שנבנה לקונצרטים ולהרצאות הוא האולם שבו הוכרזה מדינת ישראל, ביום שישי, 14 במאי 1948. המוזיאון יצא משם ב-1971, והבניין הפך להיכל העצמאות. מה שחשוב כאן הוא שהמוסד יצא אז לחפש בית שנבנה במיוחד בשבילו, ונדרשו לו שני ניסיונות כדי למצוא אחד.

הניסיון הראשון היה ביתן הלנה רובינשטיין, שנחנך ב-1959 ונועד להחליף לגמרי את בית דיזנגוף. מהר מאוד התברר שהמגרש שלו לא יכול לשאת בניין גדול מספיק. מנהל המוזיאון, חיים גמזו, וראש העיר, חיים לבנון, פנו לממשלה, שהקצתה עשרה דונם (2.5 אקר) בשדרות שאול המלך, והוכרזה תחרות תכנון.

השופטים כתבו את סדרי העדיפויות שלהם, והמוזיאון עדיין מצטט אותם: מוזיאון הוא מאגר של יצירות אמנות וצריך להיות יצירת אמנות בפני עצמו; האדריכלות צריכה לעודד פילנתרופים ואספנים לתרום או להשאיל. גמישות ופשטות באו רק אחר כך. בתחרות זכו דן איתן, שקיבל את פרס ישראל לאדריכלות ב-2019, ויצחק ישר, עם בניין בסגנון הברוטליזם הישראלי ששלט בבנייה הציבורית כאן בין שנות ה-50 לשנות ה-70.

מה שהם בנו הוא ספירלה: ארבע גלריות שעוטפות אטריום מרכזי גבוה, עם רמפה שעולה מאולם הכניסה, כך שמבקר תמיד יודע בערך איפה הוא נמצא. הגלריות הן קוביות לבנות, בלי עיטורים ומוארות מלמעלה. הבניין נחנך ב-19 באפריל 1971 בנוכחות ראש הממשלה גולדה מאיר, שר החוץ אבא אבן וראש העיר יהושע רבינוביץ. הלוגו של דן רייזינגר בא אחר כך וניסח מחדש את התוכנית כגרפיקה: ארבעה מלבנים שחורים סביב חלל לבן, שיוצרים אות מ' עברית מסוגננת.

התיארוך לא עקבי לגמרי אפילו בגרסה של המוזיאון עצמו. בעמוד ההיסטוריה שלו כתוב שההחלטה לבנות בשאול המלך התקבלה ב-1964 ושהבניין נחנך שתים עשרה שנה אחר כך, ב-1971, וזה שבע שנים ולא שתים עשרה. לפי ויקיפדיה, התכנון החל ב-1963 והבנייה ב-1966, ונעצרה לשנתיים בגלל מחסור במימון. תאריך הפתיחה, 1971, לא מוטל בספק; הדרך אליו מסופרת אחרת במקומות שונים.

ארבעים שנה של תוספות ומחיצות קברו חלק גדול מהתכנון המקורי עד שהשיפוץ התחיל ב-2018. העבודה הסירה את התוספות האלה וחזרה לכיוון הבניין של איתן וישר, הוסיפה בית קפה שפונה לגן הפסלים, בנתה מחדש את הקופה, והקימה את המרכז החווייתי ע"ש משפחת יונס וסוראיה נזריאן לתוכנית החינוך. ב-2021, ביום השנה התשעים של המוזיאון, קיבל הבניין הראשי את השם בניין קרן משפחת פולסון, על שם התורמים שלו.

בשנות ה-90 האוסף שוב גדל מעבר לבניין הראשי, ושטחי התצוגה כמעט לא השתנו מאז 1971. מרדכי עומר, המנהל מ-1995 עד 2011, דחף את ההרחבה אל מגרש שמנהל קודם, מרק שפס, השיג. אחרי זה באו תחרות בינלאומית ומסע גיוס תרומות בינלאומי, ובניין הרטה ופאול אמיר נחנך ב-2011 לפי תכנון של פרסטון סקוט כהן עם אדריכל הפרויקט הישראלי עמית נמליך. לפי ההיסטוריה של המוזיאון עצמו, האגף החדש הכפיל את שטח התצוגה שלו.

המגרש היה בעייתי בשני כיוונים בבת אחת: חלקה משולשת עם הגבלת גובה, ודרישה לגלריות גדולות, מפולסות ונגישות. התשובה של כהן הופכת את המראה. מהרחוב בניין אמיר נראה כגוף נמוך ואופקי; בפועל הוא אנכי, עם שלוש קומות מתחת לאדמה. המעטפת מקופלת כמו אוריגמי לגאומטריה שמשנה זווית כל הזמן, והיא בנויה מ-465 לוחות של בטון מוחלק שנוצקו במקום.

הפנים מסודר סביב חלל אנכי אחד, נפילת האור, אטריום בגובה 26.5 מטר שיורד מחלון גג ועד מפלס היסודות. הקירות שלו הם מסכי בטון עם פתחים, שמטילים אור יום הצידה אל מעברי התנועה ומאפשרים למבקר לזהות איפה הוא נמצא מתוך החלל. הוא משמש גם כגלריה בפני עצמו, למיצבים שנוצרים לפי הפרופורציות שלו.

בבניין נמצאים גם ארכיון האדריכלות הישראלית, אודיטוריום גדול, סדנאות לימוד, הקופות ופסטל, מסעדת השף של המוזיאון.

• 465 לוחות בטון מוחלק, שנוצקו במקום, מקופלים למעטפת החיצונית
• שלוש קומות תת-קרקעיות מתחת לבניין שנראה אופקי מהרחוב
• נפילת האור: 26.5 מטר מחלון הגג ועד היסודות, ומשמשת גם כחלל תצוגה
• הקומות העליונות: התצוגה הקבועה של אמנות ישראלית, וגם צילום, רישום ועיצוב

האוסף המודרני משתרע מאמצע המאה ה-19 ועד סוף שנות ה-80, ונבנה, בלשון המוזיאון, בהתמדה מאז 1932 בידי אספנים פרטיים ואישי ציבור שחשבו שהתמונות שלהם שייכות לציבור. בקצה האימפרסיוניסטי מופיעים מאנה, רנואר, סיסלי, סזאן, גוגן, ואן גוך ופיסארו. אחריהם באים שאגאל, קלימט, קנדינסקי, יבלנסקי ומודיליאני, פיקאסו מכמה תקופות, והסוריאליסטים ארנסט, דאלי, קרינגטון וטנגי. האוסף שאחרי המלחמה כולל את דובופה, ג'קומטי, גרהרד ריכטר וגינתר אוקר.

שתיים מהתמונות המוכרות ביותר הגיעו בעיזבון אחד: 'דיוקן פרידריקה מריה באר' של קלימט מ-1916 ו'אימפרוביזציה V ללא כותרת' של קנדינסקי מ-1914, ושתיהן מתויגות 'אוסף מיזנה-בלומנטל, עיזבון אנט סלין, 2018'. 'ערימת שחת בז'יברני' של מונה מ-1889 הגיעה כמתנה אנונימית ב-1973.

ההפשטה האמריקאית הגיעה מוקדם, וכמתנה. פגי גוגנהיים נתנה 27 עבודות, שהמוזיאון מתאר כגוף העבודות הגדול ביותר מהאוסף שלה מחוץ לארצות הברית, ובהן רותקו, פולוק ודה קונינג. התיארוך מצריך הערה: לעיתים קרובות מציינים את המתנה כמ-1950, אבל התווית של המוזיאון עצמו ל'תולעי אדמה' של פולוק מ-1946 מייחסת אותה לפגי גוגנהיים, ונציה, באמצעות הקרן התרבותית אמריקה-ישראל, ב-1954. תוספות אמריקאיות ובריטיות מאוחרות יותר כוללות את ג'ורג'יה אוקיף, רוי ליכטנשטיין, מוריס לואיס, אלכסנדר קולדר, בן ניקולסון ופרנסיס בייקון.

לפריט המוזר ביותר יש הסיפור הכי טוב. ב-1933 השאיל האספן היהודי-גרמני אריך גריץ למוזיאון את העבודות המוקדמות של אלכסנדר ארכיפנקו שהיו בידיו, מ-1908 עד 1921, ובכך הציל אותן: רוב היצירה המוקדמת של ארכיפנקו נהרסה בהפצצות של מלחמת העולם הראשונה או הוכרזה מאוחר יותר בידי הנאצים כ'אמנות מנוונת'. ארכיפנקו עצמו גילה רק ב-1947 שהן נמצאות בתל אביב. אחרי שגריץ מת ב-1955 תרמה משפחתו 32 מהעבודות, והמוזיאון מציין שזה היום האוסף הגדול בעולם של ארכיפנקו המוקדם.

לצד כל זה מחזיק המוזיאון במה שהוא מכנה האוסף הגדול בעולם של אמנות ישראלית, משנות ה-20 ועד היום: השפעת אסכולת פריז בשנות ה-30 וה-40, קבוצת 'אופקים חדשים' של שנות ה-50, הפנייה לזהות משנות ה-60, ועבודות וידאו ומיצב מאז. התצוגות הקבועות מתחלפות ועבודות יוצאות בהשאלה, כך שאין ערובה שציור מסוים יהיה על הקיר ביום מסוים.

הרחבה המרוצפת שבין שדרות שאול המלך לכניסה למוזיאון הייתה רחבת המוזיאון. אחרי מתקפות 7 באוקטובר 2023 היא התמלאה במשפחות של החטופים לעזה ובמיצבים שהן ואחרים יצרו, ותוך כשבועיים כבר קראו לה כיכר החטופים. עיריית תל אביב הפכה את זה לשם הרשמי של הרחבה ב-11 באוגוסט 2026, ואמרה שהשינוי נועד לשמור בזיכרון העיר את התקופה שבין 7 באוקטובר 2023 לבין החזרתו של החטוף האחרון, רן גבילי, ב-26 בינואר 2026.

מה שעמד שם מתועד. שולחן שבת ארוך נערך עם מקום לכל חטוף. באוהלים ישבו אנשים מהקיבוצים שהותקפו, שדיברו עם מבקרים ותלו פוסטרים של חברי הקהילה שלהם שנעדרו. היו קיוסקים, במות קטנות ומונה אלקטרוני של הימים שעברו, שנעצר אחרי שגופת החטוף האחרון הוחזרה. עצרות מילאו את הכיכר במוצאי שבת.

המוזיאון לא התייחס לזה כעניין של מישהו אחר שקורה על סף דלתו. הוא נסגר אחרי 7 באוקטובר ונפתח מחדש בסוף נובמבר 2023 אחרי כשישה שבועות סגור, שבהם הצוות העביר הרצאות ברשת ופעילויות לילדים מפונים. הוא נתן לכיכר שטחי אחסון, שירותים ומחסה בזמן אזעקות, ובהמשך הפעיל סיורים טיפוליים למשפחות שכולות, לפצועים ולשורדי מסיבת הנובה. המנהלת שלו, טניה כהן-עוזיאלי, תיארה את הרחבה כחלל אמנות ספונטני. היום היא שקטה יותר, ומגיעים לכניסה דרכה.