נורה לאפי סלמאן ואח' נ' שר הפנים ואח'

פסק-דין

השופט א' א' לוי:

המערערת הנה תושבת ישראל ומתגוררת בבית צפאפה בירושלים. המערער הנו אזרח ירדני, שעל פי התיעוד שהציג נכנס ל"אזור" בחודש פברואר 1998 באשרת ביקור אותה הנפיקה הרשות הפלסטינית. תוקפה של אותה אשרה הוארך פעם אחת, עד ליום 11.9.98.

העותרת הגישה בחודש מאי 2004 בקשה לאיחוד עם בעלה, ומשבקשה זו נדחתה, היא הביאה את עניינה בפני בית המשפט לעניינים מנהליים אשר דחה אותה, ועל כך משיגים המערערים בפנינו. נקדים ונאמר כי לא מצאנו עילה לשנות מפסק-דינה של הערכאה הראשונה, ולהלן נבהיר את דברינו.

כבר בשנת 2004 נתבקש העותר להציג דרכון עם חותמת בדבר אשרת ביקור בישראל, ודרכון כזה מעולם לא הוצג. לבסוף, הציג המערער את היתר הביקור שניתן לו על ידי הרשות הפלסטינית, אולם ממנו עולה כי הוא היה רשאי, לכל היותר, לשהות באזור עד לחודש ספטמבר 1998, ולפיכך מאז הוא שוהה שם שלא כדין. אולם בפי המערער גרסה שונה, לאמור, מאז נישואיו לעותרת בשנת 2002, הם מתגוררים בבית צפאפה בבתיהם של קרובי משפחה שונים. המערערים נתבקשו להציג ראיות בדבר מרכז חיים בישראל, ולעניין זה הגישו תצהירים של תושבי בית צפאפה, בהם סברה הרשות כי אין די כדי לענות על הדרישה להוכחת מרכז חיים. לפיכך קבעה כי מעמדו של המערער, במקרה הטוב, הוא תושב ה"אזור", וככזה אין לדון בבקשתו לקבלת מעמד בישראל מכוח הוראתו של חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ה-2005, והחלטת הממשלה שקדמה לו מחודש מאי 2002. להשלמת התמונה נוסיף, כי שימוע שנערך למערערים במהלך הדיון בעתירתם בבית משפט קמא, לא סייע להסיר את החשד שדבק במערער כי מרכז חייו נמצא ב"אזור".

כידוע, סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים היא לוודא שהרשות המנהלית פעלה כדין, ולא להמיר את שיקול דעתה בשיקול דעתו. כך פעלה הערכאה קמא, ולהשקפתנו, התוצאה אליה הגיעה התחייבה נוכח כלל הנסיבות באשר להוכחות מקום מושבו של המערער.

אי לכך, הערעור נדחה.

ניתן היום, כ"ד בחשון התשע"א (01.11.2010).