מדינת ישראל נ' אליהו יוסף ואח'

פסק-דין

השופט א' רובינשטיין:

א. המחלוקת בין בעלי הדין נוגעת לשאלה המשפטית האם הוראת סעיף 87 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) תשכ"ג-1963, שלפיה "המנהל ישיב למשיג (נישום שהשיג על הודעת שומה – א"ר) את החלטתו המנומקת תוך שנה מיום שקיבל את הודעת ההשגה", משמעה תשובה שנשלחה לנישום המשיג או תשובה שנתקבלה אצלו. ועדת הערר, ברוב דעות, קיבלה את הפירוש של קבלת התשובה אצל המשיג. דעת המיעוט אחזה ב"תורת המשלוח". מכאן ערעור המדינה, הנסמכת על פסיקה קודמת (לרבות דנ"א 3993/07 פקיד שומה ירושלים 3 נ' איקאפוד (2011), ובאופן עדכני על פסק הדין בע"א 3928/13 פקיד שומה ת"א 3 נ' נאמן (מיום 10.12.14)). פסק דין אחרון זה עסק בפרשנות – שם לסעיף 152(ג) לפקודת מס הכנסה (נוסח משולב), תשכ"א-1961 העוסק בין השאר בהשגה, בו הניסוח הוא "בתום שנה מיום שהוגשה השגה". נקבע בפסק הדין (פסקה 15) "כלל שיקבע כי המועד שבו יתקבל הצו אצל הנישום הוא המועד הקובע (כעמדת המשיב), עלול לפתוח פתח גדול לאי ודאות, לריבוי של התדיינויות עובדתיות... כלל המבכר את המועד שבו נשלחה ההחלטה (כעמדת המערער), הוא ברור ופשוט להפעלה ולהוכחה".

ב. גם אם הניסוח בשני סעיפי החוק בהם עסקינן אינו זהה, המהות זהה לחלוטין מקום שעסקינן באותה מאטריה – השגות על שומת מס. איננו רואים איפוא מקום להבחנה פרשנית בין השניים, ועל כן גם בנידון דידן המועד הקובע לעניין השנה הוא משלוח ההודעה.

ג. אין בכך כדי לומר שרשות המס צריכה להמתין ל"דקה ה-90" בהחלטה בהשגות ולהותיר פתח להתדיינויות אין קץ. אכן ישנן מקרים שבהם הנישום מנהל מו"מ כזה או אחר והשנה מסתיימת; אך לא זה צריך להיות הכלל. על כן איננו עושים צו להוצאות.

ד. ולבסוף נזכיר שוב: עד מתי יהא בית משפט זה כתובת ערעורית על ועדת הערר?

ה. הערעור מתקבל לפי האמור בלא צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ג בכסלו התשע"ה (15.12.2014).