בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' יצחק דיין ואח'

פסק-דין

השופט א' רובינשטיין:

א. חובם של המשיבים, חלקם כחייבים חלקם כערבים לבנק המערער בעקבות בניית מלון – לא נפרע. לטענת הבנק הגיע לסכומים גבוהים ביותר של מאות מליונים אף שהתביעה הנוכחית הועמדה על סך 25 מליון ₪. בדיון בתביעה, שהוגשה בסדר דין מקוצר כתום שנים רבות וסמוך למועד ההתישנות שבדין, החליט רשם בית המשפט המחוזי ליתן רשות להגן בטענה אחת, היא טענת ההתישנות. טענה זו נתקבלה לימים על-ידי בית המשפט המחוזי. השאלה שבמחלוקת היתה, בעיקר, היחס בין מועד משלוח הדרישה על-ידי הבנק לחברה החייבת לבין מועד הגשת התביעה. במישור המשפטי עסקינן בשאלת תחולתה של הלכת דנ"א 32/84 עזבון ויליאמס נ' ISRAEL BRITISH BANK פ"ד מד(2), 265 לגבי עובדות הפרשה.

ב. בית המשפט קמא סבר, כי התביעה יכלה להיות מוגשת עוד ב-1999, מועד פתיחת המלון בו מדובר, שכבר אז היה החוב גבוה, ועל כן משהוגשה רק ב-2008 יש לומר כי התישנה. בית המשפט לא קיבל את הטענה כי הדרישה שנשלחה לחייבת ב-2001 היא המועד הרלבנטי למניית ההתישנות.

ג. מכאן הערעור שלפנינו, ובו נטען כי מדובר בחוב שפרעונו "עם דרישה", וכי כתב הדרישה נשלח בתוך פרק זמן סביר, ימים ספורים לאחר התפוצצות משא ומתן בין הצדדים. המשיבים עומדים על הנמקתו של פסק הדין קמא.

ד. החלטנו לקבל את הערעור. נראה לנו כי משהמדובר בחוב שפרעונו "עם דרישה", יש ליתן משקל למועד שבו ניתנה הדרישה ולנסיבותיה, הכל בהתאם להלכת ויליאמס. נטעים, שאיננו סבורים כי אמירה זו יש בה כדי ליתן "שיק פתוח" לבנקים או מלוים אחרים ליצור מערכת מלאכותית של מגעים על מנת להשיג תקופת התישנות ארוכה יותר, ובתי המשפט יעמדו על המשמר. ומנגד, ככל שמדובר במשא ומתן שהוא אמיתי, משלוח הדרישה זמן קצר אחריו די בו לעניין ההתישנות. אכן, כאן נשלחה הדרישה ב-2001 לחייבת ואילו לערבים רק שבע שנים מאוחר יותר, סמוך להגשת התביעה, ואולם לעניין ההתישנות המועד הקובע הוא הפניה לחייבת, וזאת גם בהתחשב בניסוחו של כתב הערבות במקרה הספציפי.

ה. על כן מתקבל הערעור והתביעה תתברר כסדרה. החלטנו, לא בלי התלבטות, שלא לחייב בהוצאות, נוכח התעוררותו המאוחרת של הבנק, גם אם לא עברה את סף ההתישנות.

ניתן היום, כ"ג בכסלו התשע"ה (15.12.2014).