שלמה קטש נ' משרד הבינוי והשיכון

פסק-דין

המערער הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים בדרישה לחייב את המשיב, משרד הבינוי והשיכון, בתשלום פיצויים על-סך 5,000,000 ש"ח בגין פגיעה בבריאותו והותרתו ללא קורת גג. לטענתו, המשיב מנע ממנו, שלא כדין, לממש את זכאותו למשכנתא במשותף עם אחיו בדירת מגורים משותפת.

בפסק דינו מיום 19.3.03, קבע בית המשפט המחוזי (השופט י' ענבר) כי כל האירועים שהקימו לכאורה את עילת התביעה התרחשו בין סוף שנת 1986 לבין שנת 1992. למעשה, המערער הגיש תביעה לראשונה עוד בשנת 1994, אלא שזו נמחקה, לבקשתו, לאחר שנדחתה בקשתו, וכמוה גם ערעורו, בעניין פטור מאגרה. תביעתו הנוכחית של המערער הוגשה לבית המשפט המחוזי ביום 18.9.02, כעשר שנים לאחר היווצרותה של עילת התביעה, וכשבע וחצי שנים לאחר מחיקת התביעה הראשונה. בית המשפט קמא קבע כי דין תביעת המערער להידחות על הסף מחמת התיישנותה. עוד נקבע כי התביעה הקודמת שהגיש המערער, אשר נמחקה לאחר שבחר שלא לשלם את האגרה, לא עצרה את מרוץ תקופת ההתיישנות, ומכל מקום, אף אם נאמר כי יש לחשב את תקופת ההתיישנות מאז שנמחקה התביעה הקודמת, הרי עד להגשת התביעה החדשה, חלפו כשבע וחצי שנים נוספות, אשר גרמו כשלעצמן להתיישנות התביעה. עוד קבע בית המשפט קמא כי אין במצבו הבריאותי של המערער כדי לעכב את תקופת ההתיישנות.

בערעורו טען המערער כי מצבו הכלכלי הוא שהביאו למחוק את התביעה הראשונה שהגיש ואילו מצבו הבריאותי מנע ממנו להגיש במועדה את התביעה הנוכחית. עוד טען המערער, כי יש לראות בהליך המשפטי החדש המשכה של ההתדיינות הקודמת שכן בעצם פתיחת ההליך הראשון הוכיח כי לא ישן על זכויותיו.

המשיב בסיכומיו טוען כי חלוף השנים פגע באופן משמעותי באפשרותו להתגונן בפני התביעה, היות ואין ביכולתו לאתר את מלוא המסמכים הרלוונטיים. מכל מקום, כך טען, נימוקיו של המערער לשיהוי בהגשת התביעה אינם נופלים לגדר החריגים שבחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958.

לאחר שעיינו בטענות הצדדים, לא מצאנו להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא. לאחר שהמערער מחק את תביעתו הראשונה – משנדחתה בקשתו לפטור מתשלום אגרה וכך גם הערעור בגינה – אין באותו הליך כדי לעצור את מרוץ התיישנות שהחל עם היווצרותה של עילת התביעה. צדק בית משפט קמא כאשר קבע כי גם אילו היה בעצם הגשת התביעה הראשונה כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות, הרי שהתקופה שחלפה מיום מחיקתה ועד יום הגשת התביעה החדשה, מהווה כשלעצמה תקופת התיישנות. יש גם ממש בטענת המשיבה כי עקב חלוף התקופה אין בידה לאתר את מכלול המסמכים הרלוונטיים לעניין. במצב דברים זה, דיון ענייני בתביעתו של המערער גם איננו אפשרי.

אשר על-כן, הערעור נדחה.

ניתן היום, כ"ח בטבת התשס"ד (22.1.2004).