גיל לוי נ' חנן אברמוביץ ואח'

פסק-דין

השופט נ' הנדל:

1.מונח בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (פר"ק 1182/98, הנשיא א' אורנשטיין), בגדרו נידון ערעור על החלטת המנהל המיוחד בתביעת חוב שהוגשה על ידי המערער. פסק דינו של בית המשפט המחוזי הינו מפורט ומנומק, אך לאחר שמיעת הצדדים מצאנו לנכון לקבל את הערעור בשתי נקודות, תחת קביעותיו של בית המשפט המחוזי. האחת, כי המערער זכאי לשווי זכות השכירות והוא מהווה נושה של החברה (משיבה 2) בעניין זה. מסקנה זו נשענת על דחיית קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה בבוררות קודמת שהתנהלה בין הצדדים, נקבע כי אין למערער זכויות שכירות. ראשית, לא עולה כי הבורר פסק ממצא חד משמעי בנדון (ראו: פסקה 3.5 בדבר תיאור והכרה בזכויותיו של המערער ופסקה 3.6 לפסק הבורר). שנית, אף העובדות, על רקע זהות המעורבים, תומכות בתוצאה זו.

הנושא השני הדורש הכרעה הוא שוויין של זכויות אלה. בעניין זה מקובלת עלינו עמדת כונס הנכסים הרשמי לפיה יש להחזיר עניין זה להכרעת בית המשפט המחוזי. אין אנו סבורים כי ישנם נתונים דיים להכריע בנושא. בניסיון למנוע החזרת התיק לערכאה קמא, הצענו כי הצדדים יגיעו להסדר. אפשרות זו לא צלחה. לחלופין, הוצע כי נפסוק על דרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984. באי כוח הצדדים הסכימו לכך למעט בא כוח המשיבים 2-1, שהבהיר כי רצונו לקיים דיון רחב בסוגיה זו, אך ייתכן כי יסכים שבית המשפט המחוזי יפסוק בסוגיה על דרך הפשרה. סיום התיק נתון, כמובן, לשיקול דעתו של בית משפט קמא.

2.הערעור מתקבל בשתי הנקודות שהוזכרו בדבר זכויות השכירות של המערער, והוא מוחזר לבית המשפט המחוזי כדי לקבוע את שיעור או שווי זכויות השכירות מהחברה. משיבים 2-1 יישאו בהוצאות ושכר טרחת המערער בערעור בסך של 18,000 ש"ח.

ניתן היום, י"ג בשבט התשע"ח (29.1.2018).