כמאל נואס נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק-דין

השופטת א' חיות

העותר מקבל קצבת זקנה מאז שנת 1996, לפי סעיף 244(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: החוק), המורה כי "מבוטח שהגיע לגיל קצבת זקנה, ישלם לו המוסד... קצבה חודשית בשיעור של 16% מהשכר הממוצע".

סעיף 248 לחוק, שעניינו תוספת ותק, קובע כי:

"מי שהיה מבוטח כעובד מבוטח או כעובדת מבוטחת, יותר מעשר שנים לפני היום שבו הגיעה לו לראשונה קצבת זקנה, תוגדל הקצבה ב- 2% לכל שנת ביטוח שלמעלה מעשר שנות הביטוח הראשונות שבעדה שולמו דמי הביטוח, אך לא תוגדל מכוח סעיף זה ביותר מ50%".

מכוח סעיף זה, זכאי העותר לתוספת ותק. לטענתו, הפרשנות הראויה לסעיף היא כי 2 האחוזים, בהם דובר הסעיף, צריכים להיות מחושבים מתוך השכר הממוצע. בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב, ולאחר-מכן גם בית הדין הארצי לעבודה, דחו פרשנות זו, וקבעו כי תוספת הותק מחושבת לפי 2% מתוך הקצבה.

מכאן העתירה.

דין העתירה להידחות על הסף, משום שאינה מגלה כל טעות משפטית מהותית בפסק-דינו של בית הדין לעבודה, המחייבת את התערבותו של בית-משפט זה מטעמים של צדק (ראו בג"צ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673). הפרשנות לפיה הבסיס ממנו מחושבת תוספת הותק הוא הקצבה, ולא השכר הממוצע, נגזרת מלשון הסעיף ומתיישבת עם תכליתו.

אשר על כן, העתירה נדחית על הסף.

ניתנה היום, כ"ה באייר תשס"ג (27.5.03).