סלאמה מחמוד סולימאן רדאד ואח' נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית ואח'

פסק-דין

1.עניינה של העתירה בבקשת העותרים להורות למשיבים להנפיק לעותר 1 היתר כניסה למרחב התפר שיאפשר לו לעבד אדמותיו, וכן להורות להם להשיב לבקשות כאמור בלוח הזמנים הקבוע בנהליהם.

כחצי שנה לאחר הגשת העתירה - ולאחר מספר ארכות שניתנו למשיבים להגשת תגובתם לעתירה משהודיעו כי ניתנו לעותר 1 היתרים זמניים - הגישו העותרים בקשה למחיקת העתירה בה ציינו כי הונפק לעותר 1 היתר כניסה קבוע (למשך שנתיים) כמבוקשו, ועל כן ומשקיבלו את הסעד העיקרי לו עתרו, יש למחוק את העתירה. עם זאת עומדים העותרים על פסיקת הוצאות לטובתם בהדגישם, בין היתר, כי העתירה הוגשה לאחר שכשלושה חודשים שלא ניתנה לעותר 1 תשובה עניינית לבקשתו לקיים לו שימוע (כאשר לפי נהלי המשיבים זה היה צריך להיערך בתוך חודש); כי ההיתר הזמני ניתן לעותר 1 בפועל כשלושה שבועות לאחר הגשת העתירה; וכי יש ליתן משקל למספר הרב של העתירות שהוגשו בנושא.

המשיבים הסכימו למחיקת העתירה והותירו את הבקשה לפסיקת הוצאות לשיקול דעת בית המשפט, אך הדגישו כי ככל שאלו יפסקו יש להעמידן על שיעור נמוך, בין היתר, כיוון שהעיכוב בהנפקת ההיתר נבע אמנם מתקלה של גורמי המנהל האזרחי, אך כי ההיתר הזמני לא הונפק בעקבות הגשת העתירה (שכן התקלה התבררה במנותק ממנה) והוא הונפק ימים ספורים לאחר הגשתה; כי התעורר ספק לגבי הנזק שנגרם לעותר 1; וכי על כל מקרה להיבחן לפי נסיבותיו.

2.בהסכמת הצדדים העתירה נמחקת.

אשר להוצאות - לאחר שעיינתי בחומר שבפניי הגעתי לכלל מסקנה כי בשים לב לכך שהעותרים לא קיבלו מענה ענייני לבקשתם טרם הגשת העתירה למרות מספר פניות שנערכו למשיבים בעניין, משגם המשיבים הודו כי אירעה תקלה במתן תשובה לעותר 1, ובהתאם לאמות המידה שנקבעו בפסיקה (ראו: בג"ץ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מח (4) 217 (1993); בג"ץ 2908/06 איוונוב נ' שר הפנים, פסקה 5 (21.4.2010)), אכן יש מקום לפסוק הוצאות לטובת העותרים. יוזכר כי כאמור לעיל גם המשיבים עצמם לא טענו, וממילא לא הוכיחו, כי הגשת העתירה לא היתה מוצדקת מבחינה אובייקטיבית עת הוגשה, ולא התנגדו לחיובם בהוצאות.

לעניין שיעור ההוצאות יש ליתן משקל לעובדה שהסעד ניתן לעותרים מבלי שהיה צורך בקיום דיון לפני הרכב שופטים ונחסך הצורך בהכרעה לגופם של דברים, כמו גם לעובדה שההיתר הזמני ניתן לעותר 1 סמוך יחסית לאחר הגשת העתירה ולכך שמדובר בעתירה שאינה מן המורכבות ביותר. כמו כן, העותרים לא הציגו כל טענה לגבי הוצאותיהם בפועל, וממילא גם לא הציגו תשתית ראייתית לביסוס טענה בעניין. בשים לב לכל אלה, ולאחר עיון במסמכים שבתיק, החלטתי כי יש לחייב את המשיבים בשכר טרחת עורך-דין של העותרים בסך של 3,000 ש"ח ובהוצאות משפט בסך של 500 ש"ח. סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום החלטתי זו ועד לתשלום בפועל.

כן תושב לעותרים האגרה, בניכוי הסכום הנקוב בפרט 33 לתוספת לתקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז-2007.

ניתן היום, ל' באדר א' תשע"ד (2.3.2014).