טובה יהודאי נ' משרד הפנים ואח'

פסק-דין

השופט א' גרוניס:

1.עניינה של העתירה דנא בדרישת העותרת כי ראשי הערים בישראל יחדלו מלגבות תשלום עבור חניית כלי רכב במקומות חנייה מוסדרים.

2.העותרת טוענת בעתירה כי "לא ייתכן שאנו כאזרחים נשלם מיסים וגם נשלם עבור שירותים כדוגמת חניית מכוניות (הדגשה במקור)". העותרת מוסיפה, כי אין צידוק לגביית דמי חנייה כאמור ממי ש"שילמו גם עבור החנייה בתשלום הארנונה או מס אחר שהגיעה[!] לקופת המדינה והמדינה העבירה לקופת העירייה". עוד מבקשת העותרת, כי ראשי הערים יפסיקו את כל ההליכים שננקטו נגד מי שחנה במקומות מוסדרים ולא שילם דמי חנייה. לבסוף דורשת העותרת, כי ראשי הערים יקצו מקומות חנייה נוספים לנכים. העתירה הוגשה נגד משרד הפנים ועיריית ירושלים.

3.די בתיאור שהובא של העתירה כדי להסביר מדוע עסקינן בעתירה כללית, שאינה מגלה עילת התערבות. הסעדים המבוקשים בעתירה הינם כוללניים. העתירה, המנוסחת באופן סתום, אינה מתייחסת לאירוע מסוים או לחוקי עזר שהעותרת מבקשת לתקוף, אם בכלל. כידוע, בית המשפט הגבוה לצדק אינו נוהג להידרש לעתירות כלליות כגון דא (ראו בג"ץ 1901/94 לנדאו נ' עיריית ירושלים, פ"ד מח(4) 403, 415-410 (420)). יצוין, כי חוקי העזר המסדירים את החניה ברשויות המקומיות השונות הותקנו מכוח סעיף 77 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] וסעיפים 251-250 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (ראו למשל, לעניין חוק העזר בעיר ירושלים, בג"ץ 441/97 צנוירט נ' ראש-עיריית ירושלים, פ"ד נג(2) 798, 805-804 (1999)). העתירה דנא אינה מגלה ולוּ קצה של עילת התערבות נוכח הוראות דין אלה.

4.דינה של העתירה דחייה על הסף, וכך אנו מורים. ממילא נדחית אף הבקשה לצו ביניים. משלא נתבקשה תגובה לא ייעשה צו להוצאות.

ניתן היום, א' בתמוז התשע"א (3.7.2011).