פרויס הסגיל והדי נ' משטרת ישראל

פסק-דין

השופטת ד' דורנר:

העתירה שבפנינו מכוונת כנגד החלטת משטרת ישראל שלא לערער על פסק-דינו של בית-משפט השלום באשקלון בת"פ 3292/99 מיום 2.12.99, שבו זוכה נאשם (להלן: הנילון) מאישום בעבירה של איום על העותר. זאת, לטענת העותר, חרף הבטחה שקיבל מהמשיבה, כי ערעור כאמור יוגש.

בתשובתה טוענת המדינה, כי מעולם לא ניתנה לעותר הבטחה כי יוגש ערעור, וכי – וזה העיקר, העתירה נגועה בשיהוי כבד, שכן הוגשה קרוב לשלוש שנים לאחר שנמסרה לעותר החלטת המשיבה שלא להגיש ערעור. עוד נטען, כי די בכך שהעותר לא צירף את הנילון כמשיב לעתירה, כדי להביא לדחייתה.

העותר אינו מיוצג ועל-כן הייתי מוכנה להניח, כי אי-צירוף הנילון כצד לעתירה נעשה מתוך אי-ידיעת הדין ולא מתוך החלטה שקולה שכוונה בצדה.

עם זאת, טענת המדינה לעניין השיהוי מקובלת עלי, שכן בנסיבות העניין, ונוכח הזמן הרב שחלף מיום שנודעה לעותר עמדת המדינה בדבר אי הגשת ערעור ועד ליום שבו הגיש עתירתו, לא תוכל העתירה להישמע. מעבר לצורך אוסיף, כי אף לגוף העניין איני רואה מקום להתערב בהחלטה שלא להגיש ערעור, שהיא החלטה שבשיקול דעתה של המשיבה.

אשר-על-כן, העתירה נדחית.

ניתן היום, כ"ד באדר א תשס"ג (26.2.03).