סעיד מוסא עבד רבו נ' מדינת ישראל ואח'

פסק-דין

השופט א' מצא:

בשנת 1994 הואשם העותר, לפני בית-משפט השלום בירושלים, בביצוע עבודות בנייה ושימוש במקרקעין בלא היתר כדין, בכך שבנה בית בשטח לא מתוכנן בתחומי הכפר וולג'ה. ביום 22.3.95 הורשע העותר, על-פי הודאתו, בעבירות שיוחסו לו. במסגרת גזר הדין נצטווה העותר להרוס את המבנה אך במטרה לאפשר לו להשיג היתר כדין נדחה ביצוע הצו למשך שנה. העותר ערער על פסק הדין לפני בית המשפט המחוזי. ביום 15.8.95 פסק בית המשפט לדחות את ערעורו, תוך שקבע כי, בניגוד לטענת העותר, השטח עליו הוקם המבנה מצוי בתחום שטח השיפוט של ירושלים. העותר לא הגיש בקשת רשות-ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, אך גם לא הרס את המבנה.

בעתירה שלפנינו, שהוגשה יותר מארבע שנים לאחר דחיית ערעורו, מבקש העותר למנוע את הריסת המבנה עד שהמשיבה תסביר ותיישב את הסתירה הקיימת, לטענתו, בין מעמדו של העותר כתושב אזור יהודה ושומרון לבין צו ההריסה השיפוטי התלוי ועומד נגד מבנה, שלפי קביעת בית המשפט מצוי בתחומה של ישראל.

דין העתירה להידחות. אם חפץ העותר להשיג על צדקתו של צו ההריסה לגופו היה עליו להגיש, מבעוד מועד, בקשת רשות-ערעור לבית המשפט העליון על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי. לשאלת מעמדו של העותר כתושב אזור יהודה ושומרון אין כל נגיעה לכך. מעמדו האמור של העותר נגזר, מן הסתם, ממקום-מושבו בעת שנרשם; ואין צריך לומר, כי בין מקום מושבו של אדם לבין אחריותו לעבירה על חוק התכנון והבניה, אותה ביצע בתחומי ישראל, אין קשר הכרחי.

זאת ועוד: מן העתירה לא עולה, כי העותר חפץ (או זכאי) להיות מוכר כתושב ישראל. אם אכן זאת בקשתו, בידו לפנות אל משרד הפנים בבקשה לקבלת מעמד זה.

העתירה נדחית.

ניתן היום, כה' בחשון תש"ס (4.11.99).