בנימין פרץ נ' ממשלת ישראל ואח'

פסק-דין

העותר מבקש כי יינתן צו על-תנאי כנגד הממשלה, שר הרווחה, משרד האוצר ויושב-ראש הכנסת. הוא מבקש כי המשיבים ינמקו "מדוע לפגוע בזכות האלמנטרית הקיימת בחוק יסוד זכויות האזרח, סעיף בטחון כלכלי, פגיעה בזכות לדמי אבטלה על-ידי שינוי הנדון, שלילת דמי אבטלה על-ידי שיטת חישוב שאינה מותאמת לסוג "התעסוקה" וההעסקה על-ידי החברות (עריצים) כוח-אדם". הוא מבקש גם כי בית-המשפט "ייתן את דעתו, אם המדינה והאוצר שנותנים את התעסוקה בידי חברות (עריצים) כוח-אדם, כולל במשרדי ממשלה, פסול מחמת הספק לחשד של שיתוף פעולה סמוי בין האוצר לחברות כוח-האדם".

המשיבים מניחים כי עיקר התרעומת שבפי העותר מופנית כנגד התיקון שהוכנס בסעיף 161 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 שבמסגרתו נשתנתה תקופת האכשרה הנדרשת מעובדים על-בסיס יומי לצורך קבלת דמי ביטוח אבטלה. אם אכן לכך נתכוון העותר (והיום בטיעונים בעל-פה שהשמיע, לא היה די כדי לרדת לסוף דעתו), נראה לנו כי לא קמה עילה להתערבות בית-משפט זה בדבר חקיקה זה של הכנסת, שנתקבל במסגרת חוק תוכנית החירום הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2002 ו-2003), התשס"ב-2002. מכל מקום, העניינים שהועלו על-ידי העותר הם בסמכותו של המחוקק ואין בכוחנו, במקרה זה, להושיט לו את הסעד המתבקש (ככל שיכולנו לעמוד על טיבו).

העתירה נדחית. בנסיבות העניין, סברנו כי אין מקום לעשות צו להוצאות.

ניתן היום, י"ט בתמוז תשס"ד (8.7.04).