זאב לאור נ' בית הדין הארצי לעבודה ירושלים ואח'

פסק-דין

השופטת ד' דורנר:

העותר, יליד 1931, עבד במפעלי כור, למשך כ-15 שנים וביום 30.11.91 פרש מעבודתו מטעמי בריאות, בטרם היה זכאי לפנסיה מהמשיבה 2 (להלן: קרן הפנסיה). ממועד פרישת העותר ועד ליום 1.3.1993 המשיכה כור להפריש תגמולים לקרן הפנסיה עבורו. מיום 1.3.1993 ועד ליום 1.2.1996 – המועד שבו החל העותר לקבל תשלום פנסיה, היה הוא במעמד חבר שזכויותיו הוקפאו בקרן הפנסיה, מאחר שלא קיבלה הקרן דמי גמולים עבורו, אך באותה התקופה קיבל הוא קצבת נכות מהמוסד לביטוח לאומי.

המחלוקת שנתעוררה בין העותר לבין קרן הפנסיה היא האם יש להביא בחשבון את התקופה שבה קיבל העותר קצבת נכות, לצורך קביעת "וותק פנסיוני מזכה", הנכלל בחישוב זכויות הפנסיה להן הוא זכאי, כאשר החלטת הקרן הייתה כי משלא שולמו לה דמי גמולים בתקופה זו, אין להביאה בחשבון.

על החלטת קרן הפנסיה פנה העותר לוועדת הערעורים של הקרן, שפסקה לטובתו, בהסתמך על תקנה 5(ד) לתקנות הקרן (להלן: התקנה והתקנות), הכוללת "תקופת עבודה בה קיבל החבר דמי פגיעה על פי חוק" בתקופת הוותק הפנסיוני.

או-אז הגישה הקרן תביעה לבית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו בגדרה תקפה את החלטת הוועדה. בית-הדין האזורי החליט, בפסק-דין מקיף, כי טעתה וועדת הערעורים, ועל-פי פרשנותה הנכונה של התקנה אין להחשיב תקופת הוותק בתקופה זו, כאשר התקנה באה לרבות אך תקופה שבה התקבלו דמי פגיעת עבודה; וממילא, תקופה שבה התקבלה קצבת נכות לא תיכלל.

על-כך ערער העותר לבית-הדין הארצי לעבודה, שהחליט, לאחר שמיעת טענות הצדדים, לדחות את הערעור, מנימוקי בית-הדין האזורי, בקובעו כי המונח "דמי פגיעה" שבתקנה, מתייחסת אך לנפגע מתאונת עבודה, ולא לנכה מסיבה אחרת.

מכאן לעתירה שבפנינו, בגדרה תוקף העותר את החלטות בית-הדין האזורי לעבודה ובית-הדין הארצי לעבודה. לטענתו, פסק-דינו של בית-הדין הארצי לא מילא אחר חובת ההנמקה, ולא התייחס לטענות חדשות שלא הועלו על-ידו בערכאה הדיונית מאחר שלא היה מיוצג. לגוף העניין, טוען הוא כי לא היה מקום להתערב בשיקול דעתה של וועדת הערעורים הנתון לה בחוק, כי לא התחשבו בנסיבותיו המיוחדות, לא הפעילו את כללי הפרשנות הנכונים, ולא הסתמכו על תקנה 25א(3)(ג) לתקנות ממנה עולה לטענתו כי היה על תקופת "קצבת הנכות" להיכלל. לבסוף, אם נמצא פגם בהחלטת ועדת הערעורים היה מקום להחזיר הדיון אליה, ולחלופין, להעמיד בפני העותר סעד חלופי.

כאמור, עיקר בטענות העותר הוא פרשנות תקנותיה של קרן פנסית עובדים, הנמצאת בתחום מומחיותם ושיקול-דעתם של בתי-הדין לעבודה. לא ראינו בפרשנות שניתנה על-ידי בית-הדין האזורי ושאושרה על-ידי בית-הדין הארצי, טעות משפטית מהותית, שהצדק מחייב את תיקונה על-ידי התערבותה החריגה של ערכאה זו. ראו בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673, בע' 693.

אשר-על-כן העתירה נדחית.

ניתן היום, ט' באב תשס"ג (7.8.03).