גוזלן אליהו ואח' נ' לאה חשין ואח'

פסק-דין

בית משפט השלום חייב את המבקשים לפנות את הנכס שבחזקתם - חנות בבעלות המשיבה - ודחה טענה בדבר הענקת סעד מן הצדק, "הן משום שלא נטענה אותה ההגנה והן משום שלא נתקיימו הנסיבות לפיהן יש להעניק סעד זה...".

בבית המשפט המחוזי - בערעור, הסכימו הצדדים להצעת בית המשפט לפיה יותנה פסק הפינוי בסעד מן הצדק בשיעור שייקבע על ידי בית המשפט.

ב"כ המשיבה בקש שבית המשפט יחליט גם בעניין שיעור דמי השכירות ו"אין התנגדות כי זה יהיה חלק מעניין הסעד מן הצדק". ב"כ המבקשים הבהיר "שלטענתו אין מקום לקבוע בעניין זה דמי שכירות אחרים מאלה שמשלמים כיום ובית המשפט מתבקש להחליט רק בשיעור "הסעד מן הצדק".

בית המשפט החליט כי פסק דין הפינוי יבוטל אם ישולם למשיבה סך של 10,000$ ו"כחלק בלתי נפרד מהענקת הסעד מן הצדק ומאחר ובקביעת שיעור הסך התחשבנו בכך שאנו נקבע בגין המושכר דמי שכירות חודשיים מוגדלים, הננו מחייבים את השוכר לשלם למשיבה בגין המושכר דמי שכירות בסך 250$ לחודש במקום דמי השכירות ששולמו עד כה וזאת החל מינואר 1997...". (במאמר מוסגר יצוין, כי לפי הטענה, דמי השכירות לדיירות מוגנת לפי החוק הם כ44- ש"ח לחודש).

ב"כ המבקשים טוען כי בית המשפט לא היה מוסמך להעלות את דמי השכירות הקבועים בחוק ולפיכך העלאת דמי השכירות על ידו אינה כדין ויש לבטלה. הוא גם טוען, נגד החיוב בפיצוי בסך 10,000$ אולם ויתר על טענה זו בהבינו שאין היא כשלעצמה עילה למתן רשות ערעור.

השאלה אותה מעלה ב"כ המבקשים ראויה לדיון ולעיון, אלא שהמקרה דנן איננו המקרה ההולם לכך וכל כך למה?

מצויים אנו בערכאה שלישית. שאלת הסעד מן הצדק לא נדונה באופן ענייני בערכאה ראשונה. בערכאה שניה הסכימו שני הצדדים שבית המשפט יעניק סעד זה. הם לא הביאו ראיות כלשהן לעניין הסעד שעמד על הפרק ואף שחלקו בשאלה אם יש מקום לקבוע דמי שכירות, הם השאירו את נושא הסעד כולו לשיקול דעת בית המשפט. במצב דברים זה, בו קבע בית המשפט את אשר קבע מתוך הסמכתו לכך על ידי הצדדים, ניתן לראות את פסק הדין כאילו ניתן לפי סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד1984- ואין לתקוף את קביעתו בערכאה זו.

ראוי לציין, שעל פי סעיף 52(א) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב, התשל"ב1982-), דמי שכירות בבית עסק ייקבעו בהסכם בין בעל בית ודייר ורק בהעדר הסכם רשאי בית הדין לקבעם לבקשת צד. אם רשאים צדדים להסכים על דמי שכירות, רשאי בית המשפט לקבוע סעד מן הצדק שהצדדים הסמיכוהו לקבוע, ולכלול בו גם הגדלת דמי שכירות. משקבע בית המשפט במסגרתו של הסעד מן הצדק, פיצוי על ידי הגדלת דמי שכירות, אין להם עילה לבקשת רשות ערעור.

עוד יש להדגיש את דברי בית המשפט המחוזי לפיהם קבע את הפיצוי החד פעמי בהתחשב בכך שיקבע דמי שכירות מוגדלים ומכאן שאלמלא קבע דמי שכירות כאמור, היה הוא קובע פיצוי חד פעמי גבוה יותר והשנים שזורים זה בזה.

במצב דברים זה, נדחית בקשת הרשות לערער והמבקשים ישלמו למבקשת הוצאות בסך 5,000 ש"ח.

ניתן היום, ח' בכסלו תשנ"ח (7.12.97).