איתן חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל

פסק-דין

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

1.לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטים ז' המר, ש' דותן וד' גנות) שבמסגרתו הוחלט לדחות ערעור על החלטה של בית-משפט השלום בתל-אביב (כבוד השופטת ד' קוברסקי) לסילוק על הסף של תביעת המשיבה נגד המבקשות, מחמת התיישנות.

המשיבה, היא מדינת ישראל, תבעה מן המבקשות שיפוי בגין תשלומי עבר ועתיד ששילמה לשאריה של מנוחה שמצאה את מותה בתאונת דרכים, לפי חוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970 (להלן: חוק הגימלאות). אין חולק כי תביעת המדינה הוגשה בחלוף שבע שנים מן המועד שבו התרחשה התאונה, ואף בחלוף שבע שנים מן המועד שבו החלה מדינה בביצוע התשלומים.

2.בית משפט השלום (ת.א. 27198/04) מצא כי התביעה לא התיישנה ביחס לתשלומי העבר ששולמו בתוך שבע השנים שלפני יום הגשת התביעה, וכי לעומת זאת, התיישנה התביעה ביחס לתשלומי העתיד. בית-המשפט המחוזי שדן בערעור על פסק דינו זה של בית-משפט השלום, יחד עם ערעור על פסק-דין שאינו חלק מענייננו, סבר כי המדובר בזכות שיפוי עצמאית וקבע כי יש לחשב את מירוץ הזמן להתיישנות התביעה לתשלומי העבר מיום ביצוע כל תשלום ותשלום, וכי לגבי תשלומים עתידיים יש לחשב את מירוץ ההתיישנות מן היום בו הוכרה זכאותו של הנפגע לקבלת גמלאות.

3.בבקשה שלפנינו טוענות המבקשות כי יש לסווג את זכות התביעה של המדינה לפי סעיף 60(א) לחוק הגימלאות כזכות סוברוגטיבית ולא עצמאית, בדומה לזכות התביעה של המוסד לביטוח לאומי לפי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, וכי בכל מקרה, התביעה של המדינה התיישנה. המבקשות סבורות כי בית המשפט המחוזי טעה בהסתמכו על פסקי-דין שאליהם הפנתה המשיבה, ובכלל זה גם פסק-דין שלא נזכר בפסק דינו – ע"א 340/86 מדינת ישראל נ' כדורי, פ"ד מג(4) 195 (1989) (להלן: עניין כדורי), ביחס לתביעת שיפוי לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], התשי"ט-1959 (להלן: חוק הנכים).

לאחר הגשת הבקשה והתשובה לה, ניתן פסק-דינו של בית המשפט העליון ברע"א 2368/08 אבנ"ר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 10.7.2011) (להלן: עניין אבנ"ר). שם נקבע כי זכות השיפוי של המדינה בגין תשלומים שהיא שילמה ותשלם לפי חוק הגימלאות, היא זכות בעלת מאפיינים משולבים, סוברוגטיביים ועצמאיים כאחד; ואולם, בכל הנוגע למועד תחילת מרוץ ההתיישנות, כך נקבע, יש לראות בתביעה זו תביעה עצמאית. לאחר שניתן פסק-הדין בעניין אבנ"ר, התבקשה השלמת טיעון מטעם הצדדים.

4.במסגרת טיעונן המשלים טענו המבקשות כי בעניין שלפנינו – בשונה מן המקרה שנדון בעניין אבנ"ר – תביעת המדינה הוגשה אף בחלוף שבע שנים מיום שהכירה המדינה בזכותם של שארי המנוחה לקבל תשלומים לפי חוק הגימלאות. כן ציינו המבקשות, בבקשת רשות הערעור המקורית, כי לעמדתן אין הכרח להחיל את הלכת כדורי על תביעה שהיא לפי חוק הגימלאות, אף אם היא תוכר כתביעה עצמאית; וכי מכל מקום סבורות הן כי יש מקום לשנות מהלכת כדורי, באשר הלכה זו נותנת למעשה בידי המדינה זכות תביעה שאינה מתיישנת לעולם.

המדינה, מצידה, הסתמכה בטיעונה המשלים על הלכת כדורי, שבה קבע בית המשפט כי יש להבחין בין מועד תחילת התיישנות תביעת המדינה בגין תשלומי עבר, לבין מועד תחילת ההתיישנות ביחס לתשלומים עתידיים – וכל זאת בגדר תביעת שיפוי לפי חוק הנכים. לעמדת המדינה, משנקבע ביחס לשתי התביעות – זו המבוססת על חוק הגימלאות וזו המבוססת על חוק הנכים – כי הן עצמאיות ביחס למועד תחילת התיישנותן, הרי שיש להחיל על שתיהן את הלכת כדורי.

5.דין הבקשה להידחות.

אכן, ישנו קושי של ממש בהבחנה בין תביעתו של המוסד לביטוח לאומי לפי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי לבין תביעת המדינה לפי סעיף 60(א) לחוק הגימלאות, שעה שהוראות החוק המקימות את זכות התביעה בשני המקרים מנוסחות באופן זהה, למעט השינויים המתחייבים. נוסף על כך, חוק הגימלאות וחוק הביטוח הלאומי נבדלים שניהם מחוקי תגמולים אחרים (חוק הנכים וחוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), התש"י-1950) בכך שחוקי התגמולים האחרים, הם לבדם מחייבים את הניזוק לבחור בין קבלת פיצויים מן המזיק לבין קבלת תגמולים מן המדינה. נראה כי אף אופיים של התשלומים לפי חוק הגימלאות ולפי חוק הביטוח הלאומי אינו מצביע בבירור על הכרח להבחין ביניהם לעניין סיווג זכות השיפוי, שכן לאלה כמו לאלה אופי ביטוחי וסוציאלי מעורב.

יחד עם זאת, וחרף הקשיים שעליהם הצבענו, זה מקרוב אמר בית המשפט העליון את דברו בסוגיית עצמאותה של תביעת המדינה לשיפוי לפי חוק הגימלאות, למצער ביחס למועד תחילת ההתיישנות. נקבע כי מועד תחילת התיישנות תביעת המדינה לפי חוק הגימלאות ייקבע מתוך הנחה שתביעה זו היא תביעה עצמאית ולא סוברוגטיבית – ומהלכה זו לא נוכל לסטות.

6.סוגיה אחרת היא שאלת תחולתה של הלכת כדורי על העניין שלפנינו. משנקבע כי לעניין מועד תחילת ההתיישנות, דומה תביעת המדינה לפי חוק הגימלאות לתביעתה לפי חוקי התגמולים האחרים; ומשמקנים דברי חקיקה אלה כולם למדינה זכות תביעה הן ביחס לתשלומי עבר הן ביחס לתשלומי עתיד – נראה כי אין טעם ממשי להבחין בין חוק הגימלאות לבין חוק הנכים לעניין תחולתה של הלכת כדורי. הלכה זו אף לא נדונה בעניין אבנ"ר, וממילא לא נהפכה. אמנם, הלכה זו אינה חפה מקשיים, שכן מכוחה נתונה למדינה זכות תביעה מתחדשת, שאינה מתיישנת לעולם. עם זאת, תוקפה של הלכה זו לא נדון בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי, ואף הצדדים ריכזו טענותיהם בסוגיית אופייה של זכות התביעה לפי חוק הגימלאות ולא בסוגיות הקשורות להלכת כדורי. מטעמים אלה, אין מקום לדון בסוגיות מורכבות אלה במסגרת תיק זה.

התוצאה היא כי הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ג בחשוון התשע"ב (20.11.2011).