יהודה בן יוסף נ' אופיר בן יוסף

פסק-דין

רואים אנו בקשה זו כאילו ניתנה עליה רשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. נראה לנו שדין הערעור להתקבל לא משום שקשורים אנו בהסכמות של בעלי הדין אלא משום שנראה לנו שבית המשפט המחוזי שגה באופן בו הפעיל את שיקול דעתו.

ראשית, אנו מסכימים עם המבקש שאין תחולה במקרה שלפנינו לתקנה 528 סיפא לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד1984-, אלא חלה על הענין רישתה של התקנה. הטעם לדבר הוא שבסיפת תקנה 446(א) ניתן לבית המשפט שיקול דעת לקבוע מועד השונה מהמועד שנקבע בתקנות; השוה ע"א 484/59 פ"ד יד 351; ב"ש 324/78 פ"ד לג(1) 45.

שנית, להבדיל ממקרים אחרים שבהם לא הוגשו עיקרי טיעון כלל, הרי במקרה הנוכחי הוגשו עיקרי הטיעון אם כי באיחור אך בעוד מועד כדי שבית המשפט יוכל לעיין בהם.

שלישית, הוגש במקרה הנוכחי כתב ערעור מפורט ביותר, אולי יתר על המידה, ובנסיבות אלה הפך ענין עיקרי הטיעון במידה רבה לענין פורמלי.

השיקולים הנ"ל הביאו אותנו לכלל המסקנה שאילו היה בית המשפט ער להם היה מאריך לבעלי הדין את המועד להגשת עיקרי הטיעון.

אשר על כן אנו מקבלים את הערעור, מבטלים את פסק הדין, מאריכים לבעלי הדין את המועדים להגשת עיקרי הטיעון ומחזירים את הענין לבית המשפט על מנת שידון בערעורים שלפניו לגופו של הענין.

אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ב טבת תשס"א (17.1.2001).

זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ

הדין של בית המשפט העליון בישראל.