שמואל חדד נ' בן אבו חברה לבניין ופיתוח בע"מ

פסק-דין

כנגד המבקש ניתנו, בבית משפט השלום, מספר פסקי-דין בהיעדר. המבקש חפץ לעתור לביטול פסקי-הדין הללו, אולם הואיל ואחר את המועד – ביקש כי תינתן לו אורכה. בית משפט השלום דחה את הבקשה להארכת מועד, והמבקש השיג על החלטה זו בפני בית המשפט המחוזי. דא עקא, השגה זו הוגשה על-ידי המבקש כערעור, ולא כבקשת רשות ערעור. בקשתו של המבקש לתקן את הודעת הערעור ולהופכה לבקשת רשות ערעור נדחתה, ולפיכך פנה הוא בבקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות הערעור. בית המשפט המחוזי דחה בקשה זו, בקבעו כי המבקש לא הצביע על טעם מיוחד המצדיק את הארכת המועד המבוקשת.

כנגד החלטה זו מופנית בקשת רשות הערעור שבפני. החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. דין הערעור להתקבל. כאמור, המבקש השיג על פסקי הדין שניתנו בהיעדרו – במועד (לאמור, במסגרת התקופה הקצובה בחוק להגשת בקשת רשות ערעור), אולם עשה כן במסגרת ערעור, ולא במסגרת בקשת רשות ערעור, כנדרש. סבורני, כי במקרה הנדון אין לבוא עמו חשבון על טעותו זו, בדרך של סגירת שערי ערכאת הערעור בפניו, וזאת לאור העובדה שהמשיבים ידעו כי הוא חפץ להשיג על פסק-הדין, וכן לאור יתר נסיבות העניין. אין בהחלטתי זו, כמובן, כדי לומר דבר על סיכויי בקשת רשות הערעור, שהגיש לבית המשפט המחוזי, להתקבל.

הערעור מתקבל, אפוא. יחד עם זאת, לא ראיתי בנסיבות המקרה לעשות צו להוצאות.

ניתן היום, י"ט באייר תשס"ד (10.5.2004).