מגדל השעון ביפו

המגדל בנוי מכורכר, אבן החול שהרוח הערימה והתלכדה ושעליה יושבת כל גבעת יפו, בשלוש קומות עם כיפת נחושת. בתיאורים באנגלית האבן נקראת בדרך כלל אבן גיר, והמקור העברי קורא לה כורכר. כורכר הוא אבן חול גירית, כך ששני השמות קרובים יותר ממה שנשמע, אבל השם המקומי קושר את הבניין לקרקע שעליה הוא עומד.

המידות שפורסמו מדויקות. המקור העברי נותן 27.8 מטר מהבסיס ועד קצה האנטנה, על בסיס מרובע של 3.8 מטר לכל צד, עם לוח שעון בקוטר 1.3 מטר. הפעמון בכיפת הנחושת שוקל 130 קילוגרם ומצלצל כל חצי שעה.

כמה לוחות שעון יש למגדל, וכמה היו לו, זה עניין מבולבל באמת בספרות. המקור העברי מספר ששני שעונים הותקנו כשהבנייה הושלמה ב-1903, ומתאר שניים בכיפת הנחושת היום. עמוד התיירות של העירייה אומר שארבעה שעונים נפרדים מעטרים את ראש המגדל. בוויקיפדיה האנגלית כתוב שבמגדל שני שעונים, ובאותה פסקה חוזרת הטענה שהשען התקין ארבעה, טענה שהעורכים סימנו כלא מאומתת. ספירה מהמדרכה פותרת את שאלת ההווה בתוך כעשר שניות, וזה יותר ממה שכל המקורות מצליחים לעשות.

על המתכנן יש מעט תיעוד. המקור העברי, שמצטט כתבה בעיתון מ-1979, אומר שהמתכנן היה מהנדס אוסטרי ששילב אלמנטים אירופיים ומזרחיים. בוויקיפדיה האנגלית הסגנון מתואר כגרמני בהשפעה עות'מאנית. אף מקור לא מציין את שמו.

• גובה עד קצה האנטנה: 27.8 מטר
• בסיס: ריבוע של 3.8 מטר
• לוח השעון: קוטר 1.3 מטר
• פעמון: 130 ק"ג, קוטר 60 ס"מ, גובה 110 ס"מ, מצלצל כל חצי שעה
• לוחות חותם הסולטן: 100 על 70 ס"מ

עבדול חמיד השני עלה לכס העות'מאני ב-31 באוגוסט 1876. ב-1900 הורה צו קיסרי למושלי המחוזות לבנות מגדלי שעון לשנה ה-25 למלכותו, והם הוקמו במרכזי ערים חשובות ברחבי האימפריה כביטוי לשלטון המרכזי ולזמן רשמי אחד. פאינה מילשטיין, אדריכלית השימור של רשות העתיקות ביפו העתיקה, מעריכה שבכל האימפריה נבנו יותר ממאה מגדלים, ואומרת שבארץ ידועים שישה: יפו, עכו, ירושלים, חיפה, צפת ושכם, ושביעי בנצרת, שלגביו יש ספק אם הוא בכלל מגדל שעון. ויקיפדיה האנגלית סופרת שבעה בארץ ישראל העות'מאנית וכוללת את נצרת בלי הסתייגות.

אבן הפינה ביפו הונחה ב-1 בספטמבר 1900 בנוכחות הקאימקאם, מושל המחוז העות'מאני, יחד עם פקידי ממשל ונציגי העדות הדתיות. עד 1901 הושלמה הקומה השנייה והתחילה בניית השלישית. הבניין הושלם ב-1903 והשעונים הותקנו. הטורה של הסולטן, החותם הקליגרפי שלו, נחצבה בקומה השנייה.

הכסף הגיע מהעיר ולא מאיסטנבול. התרומות נאספו בכל העדות של יפו, והחלק הגדול ביותר הגיע מיוסף בק מויאל, איש עסקים יהודי שביתו עמד ברחוב החלפנים הסמוך, ושהיה מעורב גם במסילת הרכבת יפו-ירושלים, שרכבת הנוסעים הראשונה שלה נסעה ב-27 באוגוסט 1892. הסוחרים הנוצרים נג'יב בוסטרוס ואיסכנדר עוואד תרמו לצידו, והרחובות שליד הכיכר נשאו את שמותיהם לפני שהכביש הפך לרחוב רזיאל.

יש גם סיפור מקור מתחרה, וכדאי לדעת שהוא מתחרה. מוריץ שנברג, שען, צורף ויזם נדל"ן יהודי ביפו, כתב ביומנו שבפגישה בבית הממשל ב-1902 הוא עצמו הציע את המגדל, מול הצעות כמו חפירת באר ציבורית, וקבע שהשעון יראה שעה אירופית בשני לוחות ושעה ערבית בשניים האחרים. המקור העברי מביא את הקטע ואז מעיר שהיוזמה הייתה צו היובל של השלטון המרכזי, ולא שלו.

גם התאריך שבדפוס לא מוסכם. בריטניקה מתארכת את מגדל השעון העות'מאני כאן ל-1903, ושתי הוויקיפדיות מסכימות. שירות התיירות של העירייה עצמה אומר 1902, וקושר את המגדל לשנה ה-30 לעלייתו של הסולטן לשלטון ולא לשנה ה-25. השנה ה-30 לעלייה לשלטון ב-1876 נופלת ב-1906, וזה לא מתאים לא לאבן פינה שהונחה ב-1900 ולא לצו היובל, כך שהגרסה העירונית היא היוצאת מן הכלל.

המעטפת עות'מאנית, ורוב הפרטים לא. עד 2016 נשאר על הבניין רק אחד מארבעת לוחות הטורה המקוריים משיש, בחזית הדרומית, כ-12 מטר מעל הקרקע. שלושה העתקים מזכוכית שנחקק בהם חותם הסולטן הותקנו ב-2001 במקום לוחות השיש שלא שרדו.

גם המקורי האחרון כמעט אבד. במהלך שנה של שימור וחיזוק מבני, שביצעה עבור העירייה החברה העירונית עזרה וביצרון, התברר שהשיש סדוק, מנותק בחלקו מהקיר ומתפורר, והתבליט דהה עד כדי כך שכבר אי אפשר היה לראות שיש עליו גילוף. משמרי רשות העתיקות חצבו אותו מהקיר באזמלים ולקחו אותו למעבדה בירושלים, שם בנה לו המשמר מארק אברהמי תושבת חדשה והחזיר את התבליט בעזרת פיגמנטים. הוא הוחזר למגדל בסוף 2016.

ד"ר יואב ארבל מרשות העתיקות מסביר מה הלוח הזה. הטורה הופיעה לראשונה כחותמו של אורהאן, הסולטן העות'מאני השני, ובהמשך ייצגה את הסולטנים ואת האימפריה עצמה: סמל שמשלב את שם השליט, את תאריו, את שם אביו וברכה, יחד עם סמלי האימפריה, ושימש על מסמכים, על מבני ציבור ועל מטבעות. אותו חותם מופיע בקרבת מקום מעל שער הקישלה, תחנת המשטרה העות'מאנית, ומעל הסביל שמול שער העיר העתיקה, הידוע בשם סביל סולימאן. גם את שניהם שימרה הרשות בשנים האחרונות.

לבניין יש היסטוריית תיקונים משלו. באפריל 1950 דיווחו העיתונים שהמגדל סדוק ועלול לקרוס, אולי בגלל הפיצוץ שהרס את הסראיה השכנה. ב-1952 אושר תקציב עירוני, אבל העבודה התחילה רק בסוף 1962 והסתיימה בינואר 1964. שיקום שני ב-2001, ביוזמת החברה הממשלתית לתיירות והעירייה, חשף את המנגנון המקורי של השעון ואת הפעמון שלו, וכיכר השעון עוצבה מחדש בידי האדריכלים אייל זיו, איתן עידו ורלי פרטו. כשהשעון התקלקל שוב ב-2021, תיקנה אותו סוזנה קאופמן, שענית שעלתה לישראל מדנמרק בתחילת שנות ה-90.

• 1962 עד ינואר 1964: השיקום שהתעכב שנים אחרי 1950
• 2001: שיקום שני; שלושה העתקי טורה מזכוכית; הכיכר מעוצבת מחדש
• 2016: לוח הטורה המקורי האחרון משיש עובר שימור ומוחזר למקומו
• 2021: מנגנון השעון מתוקן שוב

הפרט שמצולם הכי הרבה במגדל הוא הצעיר ביותר שבו. עבודות המתכת המעוטרות והזכוכית הצבעונית בפתחי החלונות נעשו בידי האמן אריה קורן לשיקום שנמשך מסוף 1962 עד ינואר 1964. הוא נבחר אחרי שוועדת משנה לשיפור פני העיר בחנה הצעות של כמה אמנים ואדריכלים. בראש הוועדה עמד חיים גמזו, ולצידו ישבו הצייר נחום גוטמן והאדריכל אריה אלחנני. מקורות באנגלית מתארכים את הזכוכית ל-1965 או ל-1966; המקור העברי מתבסס על דיווחי העיתונים מאותה תקופה ונותן את התאריכים המוקדמים יותר.

הסצנות הן רשימה של הסיפורים שיפו סיפרה על עצמה ב-1964. הדג שפולט את יונה אל היבשה. סוחרים שמובילים על חמורים וגמלים סחורות שנפרקו בנמל. הסביל שבנה אבו נבוט. תפוזי יפו. ארזי הלבנון שעברו בנמל הזה בדרך לבית המקדש בירושלים. וכיבוש יפו במלחמת 1948. שירות התיירות של העירייה מתאר סדרה דומה, ומוסיף ספינות שהוטבעו במרד נגד רומא ואת שמעון המכבי, שכבש את הנמל בשביל החשמונאים.

זו בחירה, והתפר בה גלוי. חמש סצנות פונות אל העבר המקראי והעות'מאני שהעיר חולקת; השישית היא אירוע צבאי מ-16 שנה לפני שהזכוכית נעשתה, בעיר שרוב תושביה מלפני 1948 כבר לא היו בה. לפי הערך בוויקיפדיה האנגלית, שלט על המגדל מנציח את הישראלים שנפלו בקרב עליה. אם קוראים את הזכוכית כמסמך של העשור שיצר אותה, היא מעניינת יותר מאשר כקישוט.

הכיכר הייתה קיימת לפני המגדל. החומות של יפו נהרסו במאה ה-19, והשטח שמחוץ לשער הישן התמלא במבנים של עיר נמל שהולכת וגדלה: הסראיה, מושב השלטון העות'מאני; הקישלה, תחנת המשטרה; השוק היווני; בנקים, משרדים וחנויות; ותחנה של כרכרות ועגלות ברחוב שהיום נקרא בית אשל, שממנה יצאה תחבורה ציבורית לכל הארץ. בריטניקה מתארת את העיר שמימנה את כל זה כאחד הנמלים הפעילים ביותר במזרח הים התיכון וכשני בגודלו בארץ ישראל, שייצא סבון משמן זית, שומשום, שעורה, יין ובעיקר תפוזים.

מגדל השעון היה החלק האזרחי של המכלול הזה, והוא שינה את מה שהעיר שמעה. עד שנבנה, הצלצולים היחידים ביפו הגיעו ממגדלי הכנסיות ומהמינרטים. שעון ציבורי שמצלצל כל חצי שעה לכולם, שמומן בתרומות מכל העדות ונשא את חותם הסולטן, העביר את מדידת הזמן לידי המדינה במקום לידי הדתות.

מה זה אמר בפועל הוא ויכוח חי בין היסטוריונים, לא עניין סגור. מהמט בנגו אולואנגין, שכתב ב-International Journal of Middle East Studies ב-2010, רואה במגדלי השעון העות'מאניים כלים של מודרניזציה וחילון והצהרות של סמכות המדינה על החיים הציבוריים. אבנר וישניצר, בתגובה שפורסמה באותו כתב עת מאוחר יותר באותה שנה, מקבל את המשמעויות הרב-שכבתיות והסותרות שאולואנגין מזהה, אבל חולק על המסגור של חילון. לדבריו, אם לא השלטונות העות'מאניים ולא שלטונות הרפובליקה המוקדמת הבינו כך את המגדלים, לא ברור למה צריך להציג אותם כך עד היום. מי שמסבירים לו כאן בביטחון מה היה פשר המגדל שומע צד אחד של הוויכוח.

הכיכר המשיכה לעצב את העיר גם אחרי 1903. שירות התיירות של העירייה מציין שהשלטון העות'מאני פינה את השוק הישן מהשטח שבו עומד היום המגדל והעביר אותו לחלק מהשטח ששוק הפשפשים תופס היום. הסראיה נהרסה בפיצוץ במהלך הקרבות של 1948, והסדקים שדווחו במגדל שנתיים אחר כך יוחסו לפיצוץ הזה. זה צומת עמוס כבר מאה ועשרים וחמש שנה, והוא עדיין כזה: המגדל עומד על אי תנועה, והתנועה של יפו עוברת לידו משלושה צדדים.