כנסיית פטרוס הקדוש

יפו מופיעה במעשי השליחים כעיר נמל עם קהילה מבוססת של מאמינים יהודים. פטרוס יורד מלוד, מחייה אישה בשם טביתא ונשאר בביתו של בורסקי בשם שמעון, ליד הים. על הגג הזה, לפי התיאור שהמשמורת מביאה בעמוד שלה על יפו, הוא רואה סדין שמורד מהשמיים ובו יצורים טהורים וטמאים גם יחד, ונאמר לו לא לקרוא טמא למה שאלוהים טיהר. אחר כך הוא נוסע לקיסריה בהזמנת קצין המאה קורנליוס, שבני ביתו הופכים לקבוצה הראשונה של גויים שהתנצרו ונקלטו בכנסייה.

זו הסיבה שיש בכלל מקדש קתולי על הגבעה הזאת, והיא מסבירה את המוזרות האדריכלית היחידה שמבקר עשוי לשים לב אליה. כנסיות פונות בדרך כלל מזרחה. זו לא: לפי BibleWalks המזבח הראשי פונה מערבה, והאתר מפרש את הסידור כהפניית הכנסייה לכיוון הים ולכיוון הבית המיוחס לשמעון הבורסקי. תיבת המידע בוויקיפדיה, שמתייחסת לרחוב ולא לציר, נותנת את כיוון החזית כדרום-מזרח. סקר של הבניין לא פורסם.

בית הבורסקי אינו חלק מהכנסייה ואינו מופעל בידי המשמורת. לפי See The Holy Land הוא נמצא ברחוב שמעון הבורסקי 8, כמה דקות משם לכיוון המגדלור, והאתר מתאר אותו כבניין צנוע מהמאה ה-19. מבקרים שמחפשים גג מהמאה ה-1 לא ימצאו כזה, לא כאן ולא בשום מקום אחר ביפו.

המגרש היה מבצר לפני שהיה כנסייה. לפי המשמורת, הבניין הנוכחי עומד במקום שבו עמד המבצר של לואי התשיעי, מלך צרפת, והמלך שבנה אותו הוא אותו מלך שהביא את הפרנציסקנים ליפו; הפסל שלו עומד בחצר המנזר. הכרונולוגיה שמאחורי המשפט הזה מתועדת היטב, גם אם השילוט של הכנסייה עצמה רופף. בריטניקה מתעדת את לואי התשיעי מפליג מאג-מורט ב-25 באוגוסט 1248 עם כ-35,000 איש, מאבד את צבאו באל-מנצורה בפברואר 1250, נשבה באפריל של אותה שנה, ואז נשאר בארץ הקודש ארבע שנים, הופך תבוסה צבאית לתבוסה דיפלומטית ומבצר את הערים הנוצריות.

איזה מסע צלב זה היה תלוי לגמרי במי שסופר, והמקורות שמבקר הכי צפוי לקרוא לא מסכימים. המשמורת קוראת לו מסע הצלב השישי ומתארכת את המבצר לסביבות 1251. See The Holy Land קורא לו התשיעי. בריטניקה, לפי המספור המקובל, קוראת למסע של לואי התשיעי מ-1248 עד 1254 מסע הצלב השביעי. המחלוקת היא על תוויות ולא על אירועים, אבל כדאי לדעת עליה לפני שמדריך קובע אחת מהן בביטחון.

יש בעיית ייחוס שנייה. הערך על הכנסייה בוויקיפדיה, שמצטט את המחקר של קליוט, מנספלד ושגיא על התיירות הנוצרית לארץ הקודש, אומר שהמצודה הוקמה בידי פרידריך הראשון ושוקמה בידי לואי התשיעי. פרידריך הראשון הוא ברברוסה, ובריטניקה מתעדת שטבע בנהר הגוקסו ב-10 ביוני 1190 במסע הצלב השלישי, רחוק מחופי ארץ ישראל. הקיסר שמסע הצלב שלו ב-1228 עד 1229 החזיר שטחים בארץ הקודש לשלטון לטיני היה פרידריך השני.

המבצר לא החזיק מעמד זמן רב אחרי שלואי התשיעי עזב. ב-7 במרץ 1268 כבש הסולטן הממלוכי בייברס את יפו, המצודה נהרסה, והעץ והשיש שלה נשלחו לקהיר בשביל מסגד שבנה. זה היה סוף הנוכחות הצלבנית בדרום הארץ, וזו הסיבה ששרידי ימי הביניים באתר הזה הם שני חדרים ושארית של מגדל ולא מבצר.

• 1228 עד 1229: מסע הצלב של פרידריך השני מחזיר שלטון לטיני לחלק מהחוף
• 1248 עד 1254: המסע של לואי התשיעי, שבריטניקה ממספרת כמסע הצלב השביעי
• כ-1251: התאריך של המשמורת למבצר במקום הזה
• 7 במרץ 1268: בייברס כובש את יפו ומורה להרוס את המצודה

הפרנציסקנים חזרו למבצר ההרוס כמארחים ולא כבונים. המשמורת מתארכת את בית ההארחה שלהם ביפו ל-1650, שנפתח כדי לקלוט את המספר ההולך וגדל של עולי רגל שירדו בנמל בדרכם לפנים הארץ. כנסייה באה אחריו ב-1654, שהוקדשה לפטרוס הקדוש ונבנתה מעל השרידים הצלבניים, וזה תאריך ההקדשה שעדיין מופיע בתיבת המידע בוויקיפדיה.

היא לא שרדה את המאה ה-18. ויקיפדיה קובעת בפשטות שהכנסייה נהרסה פעמיים ונבנתה מחדש פעמיים בסוף המאה ה-18, בלי לומר בידי מי בכל אחת מהפעמים, ו-See The Holy Land חוזר על אותה נוסחה יבשה. מה שכן קשור לתקופה הוא סיפור על חדרי המצודה ששרדו: שני המקורות מציינים שלפי האמונה נפוליאון לן בהם אחרי שכבש את יפו ב-1799. הפועל בכל הגרסאות מסויג, והעמוד הזה שומר על ההסתייגות.

הבניין שמבקר נכנס אליו היום הוא הרביעי באתר, והוא מומן מספרד. המשמורת אומרת בפשטות שהוא נבנה בידי הספרדים בין 1888 ל-1894, וויקיפדיה מסווגת את התוצאה כבארוק ספרדי חדש, עם צריח אחד, חזית לבנים גבוהה ומגדל הפעמונים הגבוה ביותר ביפו העתיקה. שיפוץ ב-1903 הוא העבודה הגדולה האחרונה שתועדה בכנסייה עצמה; המנזר שמאחוריה שופץ בשנות ה-2000.

כך שהמלאי הכן קצר. שום דבר באולם המרכזי אינו מימי הביניים. החומר מהמאה ה-13 נמצא בחוץ, מימין לחדר התשמישים: שני חדרים עגולים עם תקרות נמוכות ואשנבים שנפרצו לכלי ירייה, ועוד מגדל עגול גדול בפינה הצפון-מערבית של חצר המנזר, עם קפלה מאבן במרתף שלו. כל השאר, כולל כל הצללית ששימשה ציון דרך לאוניות שהתקרבו ליפו, הוא מסוף התקופה הוויקטוריאנית.

• 1650: בית הארחה פרנציסקני לעולי רגל שיורדים ביפו
• 1654: הכנסייה הראשונה, מעל ההריסות הצלבניות
• סוף המאה ה-18: נהרסה פעמיים, נבנתה מחדש פעמיים
• 1799: לפי המסופר, נפוליאון לן בחדרי המצודה
• 1888 עד 1894: הכנסייה הנוכחית, במימון מספרד
• 1903: השיפוץ הגדול האחרון של הכנסייה

הפנים הוא כנסייה אירופית מהמאה ה-19 שהועתקה כמו שהיא: תקרה מקומרת גבוהה, שיש על הקירות, וזכוכית צבעונית שעושה את רוב העבודה. החלונות הגיעו מהסטודיו במינכן של פרנץ קסאוור צטלר, שחי מ-1841 עד 1916 והקים את חברת הוויטראז'ים שלו ב-1870, אחרי שהתחתן לתוך משפחת מאייר, שבית המלאכה שלה במינכן הוא עדיין השם המוכר יותר בתחום.

ארבעת הלוחות הראשיים עוברים על חייו של פטרוס: הדיג הנסי, מסירת המפתחות, ההשתנות בהר תבור ורחיצת הרגליים בסעודה האחרונה. כמעט כל חלון אחר בכנסייה מציג קדוש ספרדי, וזה נובע ישירות ממי ששילם על הבניין; היוצאים מן הכלל הם טביתא, שפטרוס החייה בעיר הזאת, פרנציסקוס מאסיזי וההתעברות ללא חטא. מעל המזבח הראשי תלוי ציור של החזון של פטרוס מאת האמן הקטלוני טאלארן, ששמו מופיע אצל המשמורת ובמעט מאוד מקומות אחרים בדפוס.

שני חפצים שווים כניסה בפני עצמם. דוכן הדרשה מגולף בעץ בצורת עץ נושא פרי, ובטקסט של המשמורת עצמה ובתיאור של See The Holy Land הוא מתואר כמציאותי ולא מסוגנן. ומאז 15 ביוני 2014 נמצא בכנסייה עוגב צינורות קטן שנבנה ב-1847 בידי Agati Nicomede e Fratelli מפיסטויה שבטוסקנה: בונה העוגבים הפרנציסקני הספרדי דלפינו פרננדס טבואדה בנה אותו מחדש, הוא עמד שנים במרכז המידע הנוצרי בירושלים, ובונה העוגבים הישראלי גדעון שמיר פירק אותו והרכיב אותו כאן מחדש. פסטיבל העוגב טרה סנקטה, שמופעל מתוך המשמורת, מתאר אותו כעוגב העתיק ביותר שבשימוש בישראל ובפלסטין. יש לו מקלדת של חמישים צלילים ורשימת רגיסטרים קצרה, כולל Principale 8', Ottava 4', Decimaquinta 2' ו-Voce Angelica 8'.

המנזר שמאחורי הכנסייה אינו במסלול המבקרים, והתיאור שלו שמסתובב מגיע מוויקיפדיה ולא מהמשמורת. יש בו אגף מזרחי שבנוי סביב החצר, עם הפסל של לואי התשיעי במרכזה, קשתות בשני צדדים, ספרייה במעלה מדרגות צרות ממרתף המגדל עם אוסף שיש בו הרבה בפולנית, ומגורי הנזירים באגף המערבי הגבוה יותר, עם נוף מהקומה העליונה על הים התיכון ועל סלע אנדרומדה. לפי אותו תיאור גרים במקום ארבעה נזירים, שני פולנים, אנגלי וצ'יליאני; המשמורת לא מפרסמת מספר.

הדבר המעניין ביותר בכנסיית פטרוס הקדוש הוא לא האדריכלות שלה אלא לוח הזמנים שלה. למשמורת יש שתי כנסיות ביפו: אנטוניוס הקדוש, במעלה הגבעה, שהיא כנסיית הקהילה עם בתי הספר שמשרתים אזרחים ישראלים דוברי ערבית, ופטרוס הקדוש, שהיא מקדש על הכף. ביחד מקיימים הנזירים תפילות לקהילות נוצריות של מהגרים ומבקשי מקלט, שמספרן הכולל, לפי המשמורת עצמה, גדול ממספר הנוצרים המקומיים: פיליפינים, הודים בכמה שפות, אריתראים, אתיופים, ניגרים, גנאים, סרי לנקים, לטינו-אמריקאים, איטלקים, פולנים ואחרים.

רשימת המיסות שמפרסם מרכז המידע הנוצרי בירושלים, שגם הוא גוף של המשמורת, מראה איך זה נראה בשבוע אחד. ביום ראשון יש מיסה באנגלית ב-09:00, בפולנית ב-18:00 ובעברית ב-19:15. בשבת מתקיימות מיסות הערב של יום ראשון, בספרדית ב-18:00 ובעברית ב-19:15. ימי שני ושישי נפתחים בתפילת בוקר ב-06:45 ובמיסה באנגלית ב-07:00, ובימי שישי יש הערצת לחם הקודש מ-06:15. ויקיפדיה מציינת שעובדים פולנים באים להתפלל כאן בשבתות, יום החופש שלהם.

המיסה בעברית היא החריגה. הקהילה הקתולית דוברת העברית בישראל נוסדה באמצע שנות ה-50 בידי עולים שהשתייכו לעם היהודי מלידה או ממשפחה ורצו לחיות כקתולים; הוותיקן אישר אותה באופן ניסיוני ב-1955, והיא קיימה מיסה בעברית כבר באותה שנה, הרבה לפני שמועצת הוותיקן השנייה התירה שפות מקומיות במקומות אחרים. Catholics and Cultures, פרויקט המחקר של College of the Holy Cross, מונה כאלף חברים בשבע ערים, ומדווח ש-650 התכנסו לציון 60 שנה לקהילה ב-2015. הוא גם קובע שכנסיית פטרוס הקדוש ביפו היא הבית של הגדולה מבין הקהילות האלה, ולכן מבקר שמגיע ברבע אחרי שבע בערב יום ראשון שומע את הכנסייה הזאת מתפללת בעברית.

שום דבר מזה לא כתוב על שלט בחוץ. שעות הביקור נגמרות ב-17:00 והקהילות מגיעות אחר כך, כך שהכנסייה שרוב התיירים רואים והכנסייה שבאמת משתמשים בה כמעט לא חופפות.