Section 6 of חוק אכיפת פסקי־חוץ, תשי״ח–1958, הגנה מפני אכיפה.

(א)פסק־חוץ לא יוכרז אכיף אם הוכח לבית המשפט אחד מאלה:

(1)הפסק הושג במרמה;

(2)האפשרות שניתנה לנתבע לטעון טענותיו ולהביא ראיותיו לפני מתן הפסק לא היתה, לדעת בית המשפט, סבירה;

(3)הפסק ניתן על ידי בית משפט שלא היה מוסמך לתתו על פי כללי המשפט הבין־לאומי הפרטי החלים בישראל;

(4)הפסק נוגד פסק דין אחר שניתן באותו ענין בין אותם בעלי דין ושעודנו בר־תוקף;

(5)בעת הגשת התביעה בבית המשפט במדינה הזרה היה משפט תלוי ועומד, באותו ענין ובין אותם בעלי דין, בפני בית משפט או בית דין בישראל.

(ב)לענין סעיף קטן (א)(3), לא יראו אדם כמי שהסכים לסמכותו של בית משפט שנתן נגדו פסק חוץ (להלן – חייב בדין) בשל כך בלבד שהתייצב בפני אותו בית המשפט, בין על תנאי ובין ללא תנאי, וטען בדבר אחת או יותר מאלה:

(1)כפירה בסמכותו של בית המשפט או מחאה נגדה;

(2)ביטול ההליך או עיכובו לצורך העברת הסכסוך לבוררות או להכרעת בית משפט במדינה אחרת;

(3)שחרור נכסיו שנתפסו או צפויים להיתפס, או הגנה עליהם.

(ג)אין נפקא מינה אם בנוסף לטענות כאמור בסעיף קטן (ב) טען החייב בדין טענות לגופו של הסכסוך או שהשתתף בהליך בכל דרך אחרת, ובלבד שעשה כן לפני שניתנה החלטתו הסופית של אותו בית המשפט לענין הסמכות.