Section 243 of חוק השיפוט הצבאי, תשט״ו–1955, סמכות בית דין ליתן פקודת מעצר או לבטלה.

(א)הוגש כתב אישום לבית דין צבאי, תהיה הסמכות ליתן ולבטל כל פקודת מעצר של הנאשם –

(1)בבית דין צבאי לתעבורה –

(א)לשופט תעבורה או למי שמוסמך לדון כשופט תעבורה כאמור בסעיף 209ב(ב), ובלבד שלא יתן פקודת מעצר לתקופה העולה על שלושים ימים;

(ב)לתקופה העולה על שלושים ימים – לנשיא בית הדין הצבאי המחוזי;

(2)בערכאה ראשונה אחרת – לנשיא בית הדין הצבאי ולשופט צבאי – משפטאי של בית הדין;

(3)בערכאה שניה – לשופט צבאי־משפטאי של בית הדין הצבאי לערעורים.

(ב)תקפה של פקודת מעצר לפי פסקאות (1)(ב), (2) או (3) של סעיף קטן (א) – עד לסיום המשפט בערכאה שבה ניתנה, אם לא בוטלה לפני כן ואין בה הוראה אחרת.

(ב1)החליט השופט שלא ליתן פקודת מעצר לפי סעיף קטן (א), והתובע הצבאי הודיע, במעמד מתן ההחלטה, על רצונו לערער עליה לפי סעיף קטן (ג), רשאי השופט לצוות על השהיית שחרורו של הנאשם או על מעצרו לתקופה שלא תעלה על ארבעים ושמונה שעות; לענין זה לא יבואו שבתות ומועדים במנין השעות.

(ג)על החלטה בענין פקודת מעצר בערכאה ראשונה, לרבות בבית דין צבאי לתעבורה, רשאים הנאשם או התובע לערער לבית הדין הצבאי לערעורים, אשר ידון בערעור בשופט צבאי־משפטאי אחד.

(ד)החלטה, בענין פקודת מעצר שנתן שופט צבאי־משפטאי של בית הדין הצבאי לערעורים שלא בערעור כאמור בסעיף קטן (ג), ניתנת לעיון שנית, לפי בקשת הנאשם או תובע צבאי, לפני מותב של שלושה של בית הדין הצבאי לערעורים.