טארק אלזורהרה ואח' נ' שר הפנים - מנהל האוכלוסין ואח'

פסק-דין

1.עניינה של העתירה בבקשה למנוע את הרחקתו של העותר 1 מן הארץ ולהסדיר את מעמדו בישראל.

2.העותרים הם בני זוג המתגוררים בשכונת בית צפאפא שבמזרח ירושלים. בשנת 2005 הגישו העותר ומשפחתו עתירה להסדרת מעמדם בישראל, עתירה שנמחקה משניתנה לעותרים האפשרות להגיש בקשה מתוקנת מכוח החלטת ממשלה מס' 2492 שעניינה במתן היתר שהייה זמני (להלן: החלטה 2492) (בג"ץ 6226/05 אלזואהרה נ' מפקד כוחות צה"ל ביו"ש (20.12.2007)).

בעתירה נטען כי ביום 2.3.2008 או בסמוך לכך, הגיש אביו המנוח של העותר בקשה למתן היתרי שהייה, בשמו ובשם ילדיו (הבקשה לא צורפה כנספח לעתירה). ביום 10.8.2010, נדרש האב להשלים מסמכים לשם המשך הטיפול בבקשה וככל שניתן להבין מן העתירה, העותר טוען כי מאז ועד היום לא ניתנה החלטה בבקשה. גם בתגובת המשיבים לעתירה, התשתית העובדתית לא הובהרה, ועל כך יש להצר.

3.דין העתירה להידחות על הסף בשל קיומו של סעד חלופי. כפי שהובהר בעבר, הסמכות לדון בעתירות נגד החלטת הרשות בבקשה לקבלת היתר שהייה זמני מכוחה של החלטת ממשלה מס' 2492 נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים (בג"ץ 9366/10 אל סורחי נ' משרד הפנים, פסקה 10 (29.1.2012)). ראוי לציין כי עתירה מקבילה שהוגשה על-ידי בני משפחתו של העותר באותו נושא ממש, נדחתה לאחרונה מטעם זהה (בג"ץ 263/18 אלזואהרה נ' שר הפנים (28.2.2018) והאסמכתאות שם).

4.על יסוד האמור, העתירה נדחית. הצו הארעי מיום 12.1.2018 יעמוד בעינו לפרק זמן של 60 יום מהיום.

ניתן היום, כ"ה באדר התשע"ח (12.3.2018).