אורן דביר נ' עירית תל אביב - מחלקת הנדסה ואח'

פסק-דין

השופט מ' מזוז:

1.ביום 19.10.2017 הוצא צו הריסה מנהלי נגד מבנים שבנה העותר בשטח שבבעלותו (להלן: צו ההריסה המנהלי). העותר הגיש בקשה לבית המשפט לעניינים מקומיים לביטול הצו. ביום 13.12.2017 התקיים דיון בבקשה במהלכו הסכים העותר לאישור הצו, תוך שהצהיר שבכוונתו לפעול להכשרת הבניה הבלתי חוקית, וביקש ארכה לצורך כך. בית המשפט אישר את צו ההריסה המנהלי והעניק לעותר ארכה של 4 חודשים לביצועו, תוך שנקבע כי אם לא יהיה אופק להוצאת היתר בניה, הצו ייכנס לתוקפו במועד שנקבע ולא יינתנו ארכות נוספות.

2.ביום 23.4.2018, שמונה ימים לאחר תום הארכה שנקבעה, פנה העותר לבית המשפט בבקשה דחופה לדחיית מועד תוקף הצו. הבקשה נדחתה בו ביום על ידי בית המשפט, בין היתר משום שהוגשה בשיהוי. ומכאן העתירה שלפני.

3.בתגובת המשיבים נטען בין היתר כי יש לדחות על הסף את העתירה באשר אין היא תוקפת החלטה מסוימת של הרשות או מי מטעמה. כן נטען כי העותר לא הגיש ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים, ובמקום זה עתר לבג"ץ אשר אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות של בית המשפט לעניינים מקומיים.

4.כעולה מתיאור הדברים התמציתי לעיל, אין בעתירה זו כל ממש ודינה להידחות על הסף.

5.הלכה למעשה עתירה זו מהווה ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים לדחות את בקשת העותר לדחיית מועד כניסתו לתוקף של צו ההריסה המנהלי שניתן נגדו ואשר אושר על ידי בית המשפט. במקום לנקוט בהליכי ערעור הקבועים בחוק הגיש העותר עתירתו זו לבג"ץ. כידוע, בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות שיפוטיות הניתנות בערכאות המוסמכות (בג"ץ 7756/17 אור נ' היועץ המשפטי לממשלה (20.2.2018) ורבים זולתו).

6.אשר על כן העתירה נדחית וממילא מתבטל בזה גם הסעד הזמני שניתן ביום 9.5.2018.

העותר יישא בהוצאות המשיבים בסך 2,000 ₪.

ניתן היום, כ"א בסיון התשע"ח (4.6.2018).