נתן ריקה נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפול)

פסק-דין

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

בפני בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד סגנית הנשיא ה' גרסטל, וכבוד השופטים ע' פוגלמן וא' ש' שילה, מיום 1.4.2007). המבקש מלין על הפיצוי שנפסק לו בבית-המשפט המחוזי בגין ראשי נזק שונים, וזאת על רקע השגותיו על מקצת מהקביעות העובדתיות של בית-המשפט.

המבקש, יועץ מס במקצועו, נפגע בתאונת דרכים שאירעה ביום 18.11.1996, עת רכב על אופנוע. בתאונה הוסבו למבקש חבלות בחלקי גוף שונים, ובעקבות פריצת דיסק שנגרמה לו, הוא נותח פעמיים לאחר התאונה. המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) הכיר בתאונה כתאונת עבודה, וקבע את שיעור נכותו הצמיתה של המבקש על 15%. בגין הנזקים שנגרמו לו בתאונה, תבע המבקש את המשיבה – היא מבטחת האופנוע. טענתו המרכזית של התובע היא כי בשל אי-הכושר ממנו סבל בעקבות התאונה, נאלץ להעביר את עסק ייעוץ המס העצמאי שלו (להלן: העסק) לאחיינו כשנה לאחר התאונה, ביום 1.1.1998, וזאת ללא כל הסכם בכתב וללא תמורה. החל ממועד זה, טוען המבקש כי עבד בעסק מספר שעות מצומצם כשכיר המשתכר 6,000 ש"ח ברוטו לחודש – וכפועל יוצא נפגעו כושר השתכרותו והכנסותיו בשיעור של 25%.

בית-משפט השלום בראשון-לציון (כבוד השופטת ע' וינברג נוטוביץ, ביום 2.9.2004) לא שוכנע כי המבקש אכן העביר את עסקו לאחיינו והפך לשכיר בעסק. עוד נדרש בית-המשפט לחוות דעתו של מומחה חשבונאי מטעם המשיבה לפיה המחזור של עסק ייעוץ המס, ואף הרווח הנקי של העסק, עלו בשנת התאונה ובשנה שלאחריה. בית-המשפט דחה גם את הטענה לפיה המבקש נאלץ להעסיק עובדים נוספים בעסק בעקבות הפגיעה בכושר עבודתו. בהתחשב בכך שהמבקש עוסק במקצוע חופשי שאינו מחייב עבודה פיזית, קבע בית-המשפט כי אין בעובדה שהמבקש אינו יכול לרכוב עוד על אופנוע כדי להשפיע על שיעור נכותו התפקודית, ולכן אימץ את שיעור הנכות שנקבע למבקש במל"ל, קרי: 15%. עוד קבע בית-המשפט כי בסיס שכרו של התובע ערב התאונה עמד על סך של 8,835 ש"ח (ברוטו) ובשיערוך למועד פסק-הדין – 11,636 ש"ח. על בסיס כל אלה, ובהתחשב בתקופות בהן היה המבקש מושבת כליל מעבודה, נקבע כי הפסד השתכרותו בעבר הנו בשיעור 280,000 ש"ח. לעניין הפיצוי בגין הפסד השתכרות בעתיד קבע בית-המשפט כי בהיעדר ראיות מתאימות לעניין אובדן כושר ההשתכרות העתידי, יש לפסוק את הפיצוי בראש נזק זה כסכום גלובאלי. בשים לב לכך שלמבקש נותרו כתשע-עשרה שנות השתכרות נוספות, ובהתחשב במגבלותיו הגופניות, הועמד הפיצוי בראש נזק זה על סך של 120,000 ש"ח. עוד פסק בית-המשפט למבקש פיצוי בגין כאב וסבל בסך של 27,880 ש"ח. תביעתו של המבקש לפיצוי בגין עזרת הזולת בעבר ובעתיד נדחתה.

על פסק-דינו של בית-משפט השלום ערערו שני הצדדים. המבקש טען כי שכרו בשנת התאונה עמד על סך של 10,358 ש"ח, וכי לכל הפחות יש לקבוע כי שכרו עמד על סך של 8.835 ש"ח נטו. עוד הוא השיג על שיעור הנכות התפקודית שנקבע לו, ועל כך שלא זכה לפיצוי בגין עזרת הזולת בעבר ובעתיד. לבסוף ביקש שייקבע כי הוא אכן העביר את עסקו לאחיינו, וכי נגרמו לעסקו נזקים נוספים בשל התאונה. המשיבה, מצידה, השיגה בערעורה על גובה הפיצויים שנפסקו למבקש, וטענה כי תגמולי המל"ל שקיבל בעבר מהווים פיצוי בעבור כל הנזקים שנגרמו לו, ואף עולים על כל נזקיו. לגופו של עניין טענה המשיבה כי לא נגרמו למבקש הפסדי שכר, וכי מכל מקום, יש להפחית מהפיצויים שנפסקו בגין הפסדי שכר את המס החל עליהם.

בית-המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש על כל נדבכיו, וקבע כי מסקנתו של בית-משפט השלום בדבר גובה הנזק שנגרם למבקש מבוססת היטב בחומר הראיות, וכי יש לתת את הדעת לכך שבית-המשפט התרשם לרעה ממהימנותו של המבקש – כך לעניין גובה שכרו, כך לעניין אי-העברת העסק לאחיינו, וכך לעניין הנכות התפקודית. בית-המשפט אף הדגיש כי תצהירו של המבקש בדבר נזקיו בעבר אינו תצהיר אמת. בשים לב לכל אלה, לתקופת אי-הכושר המלא ממנו סבל המבקש ולשיעור נכותו, קיבל בית-המשפט המחוזי בחלקו את ערעורה של המשיבה ופסק למבקש פיצוי גלובאלי בגין אובדן כושר השתכרות לעבר בשיעור של 100,000 ש"ח. ביתר קביעות בית-משפט השלום לא מצא בית-המשפט המחוזי מקום להתערב. על-סמך אלה מצא בית-המשפט כי תביעתו של המבקש "נבלעה" כולה בתגמולי המל"ל שיש לנכות (234,684 ש"ח בתוספת ריבית והצמדה, על-פי הסכמת הצדדים). משכך, נפסק כי על המבקש להחזיר למשיבה כל סכום עודף שקיבל על חשבון פסק-הדין.

בבקשת רשות הערעור מעורר המבקש בשלישית טענות בדבר הנזקים שנגרמו לו. ראשית, מלין המבקש על כך שבית-המשפט לא פסק לו כל פיצוי בגין עזרת הזולת. לשיטתו, יש לפסוק לו פיצוי בגין ראש נזק זה לעבר בשיעור של 15,000, ש"ח, ולעתיד בשיעור של 20,000 ש"ח. המבקש חוזר גם על טענותיו לעניין בסיס השכר שנקבע לו, שיערוך שכרו וניכוי המס לגביו, וכן לעניין הנזקים שנגרמו לו בשל העברתו הנטענת של העסק לאחיינו והוצאות העסקתם של עובדים נוספים. בתשובתה לבקשה, מבקשת המשיבה לדחות את הבקשה על הסף בציינה כי אין מקום להתערב ב"גלגול שלישי" בקביעות עובדתיות של פסק-הדין, שעניינן המחלוקת הפרטית של הצדדים בהליך בלבד. גם לגופו של עניין גורסת המשיבה כי אין מקום להתערב בפסק-הדין, וזאת מן הטעמים שפורטו בבית-המשפט המחוזי. עוד טוענת המשיבה כי בפועל, ממשיך המבקש בעבודתו בהיקף זהה לזה בו עבד עובר לתאונה, ולפי חוות-הדעת החשבונאית שנזכרה, מאז התאונה נמצאים שיעורי הרווח הנקי של העסק במגמת עליה.

החלטנו לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה הרשות לערער והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה, ולתת את החלטתנו על סמך המסמכים שהגישו לנו הצדדים. לאחר שבחנו את טענות הצדדים ואת חומר הראיות, ומשעיינו בנימוקיהם ובהחלטותיהם של בית-משפט השלום ובית-המשפט המחוזי, מצאנו כי צדק בית-המשפט המחוזי כשקבע שיש להפחית מן הפיצוי שנפסק לטובת המבקש בבית-משפט השלום בעבור הפסדי השתכרותו בעבר. עם זאת, שיעור ההפחתה צריך להיות נמוך יותר, כך גם מלמד חישוב אקטוארי במקרה זה. נמצא לנו כי יש להוסיף למבקש פיצוי בשני ראשי נזק – אובדן כושר השתכרות בעבר, ועזרת הזולת בעבר, בעיקר בתקופה שלאחר התאונה ובסמוך לשני הניתוחים שעבר. לפיכך, אנו מורים, על דרך האומדן, על הוספת סכום גלובאלי של 50,000 ש"ח לפיצוי שנפסק בבית-המשפט המחוזי.

התוספת לסכום הפיצוי מבטאת את העובדה שהמבקש סבל מתקופת אי-כושר מלא שאורכה כשמונה חודשים, ומתקופה של קרוב לשמונה שנים שבמהלכן סבל מנכות בשיעור של 15%. נתנו דעתנו גם לכך שרופאה תעסוקתית הבהירה שהמבקש אינו יכול לעבוד יותר משש שעות ביום. במסגרת זו, לא מצאנו כי עצם היותו של המבקש בעל מקצוע חופשי העוסק בעבודה משרדית ברובה, יש בה, כשלעצמה, כדי להוביל, בנסיבות העניין, לאי-גריעה מכושר השתכרותו. התוספת לסכום שנפסק נותנת ביטוי גם למסקנתנו כי המבקש, כאמור, זכאי גם לפיצוי מסוים בגין עזרת הזולת בעבר, בעיקר בתקופות שבהן סבל מאי-כושר מלא, והחלים מניתוחים אשר הגבילו את התנהלותו בניהול משק הבית וצרכיו.

סוף דבר: הערעור מתקבל בחלקו במובן זה שלפיצוי שנקבע בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי יתווסף סך של 50,000 ש"ח בערכי יום פסק-הדין של בית-משפט השלום, ובצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק ממועד זה. שכר טרחת עורכת-דינו של המבקש יעודכן בהתאם לסכום הפיצוי שנפסק. כמו כן, תישא המשיבה בהוצאות הערעור לבית-משפט זה וכן בשכר טרחה בסכום של 10,000 ש"ח.

ניתן היום, י"ט באלול התשס"ז (2.9.07).