הרוני שירזי בהזד ואח' נ' משה מימון

פסק-דין

בין המבקשים למשיב, נתעורר סכסוך לעניין תוספת בנייה שביצע המשיב. המשיב פנה לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו, על-דרך של המרצה, שם הושג הסדר בין הצדדים, שקיבל תוקף של פסק-דין, לפיו יועבר הסכסוך לבוררות.

לאחר שפסק הבורר בעניין, פנו המבקשים לבית-המשפט השלום בתל-אביב-יפו בבקשה לבטל את פסק הבוררות. בית-משפט השלום החליט לבטל את פסק הבורר, ולהחזיר אליו את הדיון בשנית.

על-כך ביקש המשיב רשות ערעור מבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בית-המשפט המחוזי (השופט דן ארבל) החליט לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור, וכאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה, ולהפוך את פסק-דין בית-המשפט השלום, תוך שהשיב את פסק הבורר על כנו.

פסק-דין זה של בית-המשפט המחוזי אינו יכול לעמוד.

שהרי, משסיימה את הדיון וסגרה את התיק, החלטת בית-משפט השלום לבטל את פסק הבוררות, היא פסק-דין ולא החלטה אחרת. בהיעדר הוראה מיוחדת לעניין בוררות, ממילא יחול סעיף 37(א)(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 המחייב הרכב של שלושה בבית-משפט המחוזי על-מנת לדון בערעור, וזאת, אף אם המדובר הוא בערעור ברשות. ראו ד"ר יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי, (מהדורה שביעית, ירושלים 1995) בע' 800.

על-כן, העניין כולו יוחזר לבית-המשפט המחוזי, על מנת שידון בו מחדש בהרכב של שלושה, וזאת מבלי שייעשה צו להוצאות.

ניתנה היום י"ג באייר תשס"ג (15.5.03).