Law1976The binding text is the one the official gazette published, listed under the publications.
Section 4 of חוק דמי מחלה, תשל״ו–1976, תקופת הזכאות המקסימלית לדמי מחלה.
4. תקופת הזכאות המקסימלית לדמי מחלה
תיקון: תשע״א, תשע״ד
(א)תקופת הזכאות לדמי מחלה לא תעלה על תקופה מצטברת של יום וחצי לכל חודש עבודה מלא שהעובד עבד אצל אותו מעסיק או באותו מקום עבודה החל מהיום שבו חל עליו חוק זה ולא יותר מ־90 יום, בניכוי התקופה שבעדה קיבל העובד דמי מחלה על פי חוק זה.
(ב)עובד שבחודש פלוני לא עבד אצל אותו מעסיק או באותו מקום עבודה בכל ימי העבודה שבאותו חודש, יראו, לענין סעיף קטן (א), 25 ימי עבודה כחודש עבודה מלא, ואם נהוג במקום העבודה שבוע עבודה בן חמישה ימים – 212⁄3 ימי עבודה וחלק של חודש עבודה מלא יזכה את העובד בימי מחלה יחסיים.
(ג)התקופה שבה קיים לגבי עובד ביטוח דמי מחלה על פי הוראות סעיפים 8 ו־9 לא תובא בחשבון לענין חישוב תקופת הזכאות המקסימלית לדמי מחלה, אולם תקופת זכאותו לדמי מחלה של עובד שנעשה לגביו ביטוח כאמור, תעמוד לו לגבי כל תקופת מחלה שבעדה אין הוא זכאי לתשלום בהתאם לתנאי הביטוח, למעט תקופת המתנה או אכשרה לדמי מחלה המתחייבת מתנאי הביטוח.
(ד)שר העבודה, באישור ועדת העבודה של הכנסת, רשאי להתקין תקנות בדבר שיטת חישוב תקופת הזכאות ובדבר תקופות עבודה והפסקות עבודה שיובאו בחשבון לענין זה, ובלבד שיראו כעבודה גם כל הפסקה בעבודה שבעדה זכאי העובד לשכר או לתשלום אחר שדינו כדין שכר.
The text on this page is adapted from the entry חוק דמי מחלה, תשל״ו–1976 in the Open Law Book of Hebrew Wikisource, read on 1 November 2026, and is shared under the CC BY-SA 4.0 licence.