Section 23 of פקודת העתונות, 1933, הפסקת הופעתו של העתון ע״י בית משפט.

(1)כל מקום שנתחייב אדם בדינו על הדפיסו או פרסמו כל דבת הסתה או על שגרם או התיר להדפסתה או לפרסומה רשאי בית המשפט שבפניו נשפט אותו אדם, אם ימצא לנכון, ליתן צווים בענינים דלקמן כלם או מקצתם, אם במקום העונשין אשר ישיתם או נוסף להם:–

(א)לאסור את פרסומו של העתון בעתיד בין לחלוטין או בתנאים שיפורטו בצו, לתקופה שתפורט בצו ושלא תעלה על שלש שנים;

(ב)לאסור על הבעל או על העורך, אם לחלוטין או בתנאים שיפורטו בצו, לתקופה שתפורט בצו ואשר לא תעלה על שלש שנים, לפרסם כל עתון, לערכו או לכתוב בשבילו או לעזור בפרסומו ובעריכתו ובהוצאתו לאור של כל עתון בין בכסף ובין בשוה כסף, או לעזור בחמרים או בשרות אישי או בצורה אחרת;

(ג)כי במשך התקופה הנזכרת לעיל אין להשתמש בכל בית דפוס המשמש להוצאת העתון לאור, אלא לפי תנאים שיפורטו בצו, או שהמשטרה תתפשנו ותסגרנו למשך התקופה האמורה לעיל;

(ד)שהעתקה מן הפסק המחייב האמור לעיל תפורסם בעתון על חשבון האדם שנתחייב בדינו, אם לא נאסר פרסומו עפ״י סעיף זה, ובעוד עתון אחר שיפורט בצו.

(2)יכול בית המשפט עפ״י סעיף קטן (1) לדרוש כתנאי לפרסום העתון, להגדיל את סכום שטר הערבות הדרוש עפ״י סעיף 5 לסכום שלא יעלה על חמש מאות לירות.

(3)כל אדם העובר על צו הניתן עפ״י הסעיף הזה יאשם בעברה ויהא צפוי לששת חדשי מאסר או למאה לירות קנס או לשני העונשין כאחד.

(4)שום דבר האמור בפקודה זו לא יפגע בסמכותו של בית המשפט לענוש אדם העובר על צו שניתן עפ״י סעיף זה בעד בזיון בית המשפט.