Law1957The binding text is the one the official gazette published, listed under the publications.
Section 3 of חוק הריבית, תשי״ז–1957, סמכות לקבוע שיעור ריבית מכסימלי.
3. סמכות לקבוע שיעור ריבית מכסימלי
תיקון: תשל״ג, תשס״ב
(א)שר האוצר רשאי, לאחר התייעצות עם נגיד בנק ישראל ובאישור ועדת הכספים של הכנסת, לקבוע בצו, דרך כלל או לסוגים של מילוות, את שיעור הריבית המכסימלי שמַלווה רשאי לקבל מן הלוֹוה, ואת התנאים לצבירת הריבית בעד תקופות פחותות משלושה חדשים.
פורסם צו הריבית (קביעת שיעור הריבית המקסימלי), תש״ל–1970.
(א1)בבוא שר האוצר לקבוע מעת לעת, לפי סעיף קטן (א) את שיעור ריבית הפיגורים המכסימלי לגבי הלוואה לדיור כמשמעותה בחוק הלוואות לדיור, התשנ״ב–1992, או לגבי הלוואה שנתן תאגיד בנקאי המובטחת במשכנתה על דירת מגורים (בסעיף קטן זה – ההלוואה) יתחשב שר האוצר בריבית הנוהגת בבנקים לגבי יתרות חובה בחשבונות עובר ושב; לענין סעיף קטן זה –
”ריבית פיגורים“ – ריבית המשתלמת על סכום כלשהו בקשר עם ההלוואה שלא שולם במועד פירעונו, בעד התקופה שבין המועד שנקבע בתנאי ההלוואה לפירעונו של אותו סכום לבין מועד פירעונו בפועל;
”משכנתה“ – לרבות משכון על זכויות לגבי דירת מגורים והתחייבות אחרת לרישום משכנתה כאמור.
(ב)שר האוצר לא ישתמש בסמכותו לפי סעיף קטן (א) לגבי סוג מילוות, כל עוד חל עליהם צו של נגיד בנק ישראל לפי סעיף 56 לחוק הבנק; ולא ישתמש נגיד בנק ישראל בסמכותו לפי סעיף 56 האמור לגבי סוג מילוות שחל עליהם צו שר האוצר.
The text on this page is adapted from the entry חוק הריבית, תשי״ז–1957 in the Open Law Book of Hebrew Wikisource, read on 1 November 2026, and is shared under the CC BY-SA 4.0 licence.